הספר הראשון של נבו, שהגעתי אליו דרך האפליקציה של "libby" בתור ספר קולי בהקראתו של האחד והיחיד - תומר שרון (תומש). ההקראות שלו הן אמנות. הקול שלו כל כך ורסטילי, הניואנסים שלו עדינים ועם זאת אי אפשר לפספס אותם. זה כמו להקשיב להצגת יחיד שאתה מדמיין בראשך תוך כדי הקריאה. בקיצור, אני כותב ביקורת על הספר בגרסתו כספר-קולי בהקראת תומש. אם הייתי שומע קריין אחר, או פשוט קורא את הספר הכתוב, אולי הייתי חושב אחרת.
זוהי אסופה של סיפורים קצרים, ז'אנר שנבו יחזור אליו מדי פעם ותמיד (לדעתי) בהצלחה.
כל הסיפורים טובים, חלק אפילו מצוינים. הם מבטאים (כך אני מאמין) את המקום שבו נבו היה במהלך כתיבת הספר - גבר צעיר, כנראה נשוי או בזוגיות ארוכה, לפני שנולדו ילדיו או כשהם היו עוד קטנים. אני מניח שהוא עוד היה במחשבות על קריירה והכתיבה הייתה מפלט, תחביב ולא יותר באותן שנים. אבל השאפתנות נמצאת כבר בסיפור הראשון, וכמוה גם יכולת בריאת הדמויות והעולם שלו, היכולת לספר סיפור קוהרנטי בעל התפתחות מעניינת ואמינה. הוא לא איבד את זה, זה תמיד היה שם, מסתבר. ללא חשיבות עצמית, בלי רצון להוכיח משהו, בלי גרפומניה - פשוט לספר סיפור טוב, בצורה קולחת.
אם אתם צריכים לקרוא רק סיפור אחד מתוך הספר, אז לכו על "תזכירי לי מי את".

















