הספר הראשון של נבו, שהגעתי אליו דרך האפליקציה של "libby" בתור ספר קולי בהקראתו של האחד והיחיד - תומר שרון (תומש). ההקראות שלו הן אמנות. הקול שלו כל כך ורסטילי, הניואנסים שלו עדינים ועם זאת אי אפשר לפספס אותם. זה כמו להקשיב להצגת יחיד שאתה מדמיין בראשך תוך כדי הקריאה. בקיצור, אני כותב ביקורת על הספר בגרסתו כספר-קולי בהקראת תומש. אם הייתי שומע קריין אחר, או פשוט קורא את הספר הכתוב, אולי הייתי חושב אחרת.
זוהי אסופה של סיפורים קצרים, ז'אנר שנבו יחזור אליו מדי פעם ותמיד (לדעתי) בהצלחה.
כל הסיפורים טובים, חלק אפילו מצוינים. הם מבטאים (כך אני מאמין) את המקום שבו נבו היה במהלך כתיבת הספר - גבר צעיר, כנראה נשוי או בזוגיות ארוכה, לפני שנולדו ילדיו או כשהם היו עוד קטנים. אני מניח שהוא עוד היה במחשבות על קריירה והכתיבה הייתה מפלט, תחביב ולא יותר באותן שנים. אבל השאפתנות נמצאת כבר בסיפור הראשון, וכמוה גם יכולת בריאת הדמויות והעולם שלו, היכולת לספר סיפור קוהרנטי בעל התפתחות מעניינת ואמינה. הוא לא איבד את זה, זה תמיד היה שם, מסתבר. ללא חשיבות עצמית, בלי רצון להוכיח משהו, בלי גרפומניה - פשוט לספר סיפור טוב, בצורה קולחת.
אם אתם צריכים לקרוא רק סיפור אחד מתוך הספר, אז לכו על "תזכירי לי מי את".

צימר בגבעתיים
זה ספר של סיפורים של אשכול נבו. רציתי לספר עליהם לפי דירוג אבל קצת קשה להחליט כי כמעט כולם טובים אז אני אספר עליהם אותם לפי הסדר שלהם בספר.

סרטנים בעננים
בסיפור הזה מסופר על בחור שחוזר מדרום אמריקה (מה שנקרא מוצ'ילר) והוא כנראה לקח שם איזו פטריה ויש לו הזיות. הסיפור מסופר מנקודות מבט של דמויות שונות ולא כל כך אהבתי גם כי זה לא היה מסודר בציר זמן נורמלי וגם היו דמויות מיותרות לדעתי. קצת חופר. את הסיפור הזה לא כל כך אהבתי והוא דווקא היה הכי ארוך.

קבוצת הכדורגל של גן סאקר
בסיפור הזה מסופר על חבורת גברים שמשחקים כדורגל בגן סאקר ואיך במשך הזמן מתהווה קבוצה. לדעתי הוא כתב את זה יפה מאוד. והוא מסופר מנקודת מבט של אחד מהם שהוא אדם רגיש. הסיפור הזה הוא על הצד היותר מלנכולי מבין הסיפורים. הוא כתוב יפה וקצת שובר את הסטיגמה שהשכל של שחקני כדורגל נמצא ברגליים.

נגב אקשן
בסיפור הזה מסופר על זוג שיוצאים לסוף שבוע בנגב ובדרך מדברים על עתיד הקשר ביניהם כי הבחורה לחוצת חתונה. לדעתי הסיפור הזה כתוב מצוין ואותו מאוד אהבתי.

היום שבו התבגרתי
בסיפור הזה מסופר על הקשר בין ילד מחוצ'קן לאמא שלו ושהרבה פעמים יש ריבים ביניהם, ופתאום קורה משהו שגורם לילד הזה להתבגר בבת אחת. זה סיפור עצוב לדעתי והוא כתוב מצוין ואהבתי אותו מאוד. יש בו שמהו שמזכיר את הספר של דוד גרוסמן סוס אחד נכנס לבר ואולי דוד גרוסמן קיבל רעיון מהסיפור הזה.

תזכירי לי מי את
בסיפור הזה מסופר על איזו בחורה שבעלה אמר לה בטלפון בצחוק "תזכירי לי מי את" והיא עשתה מזה סיפור שלם של יחסינו לאן ומי אני מי אנחנו וכל זה. היא פסיכולגית והוא קופירייטר והם כתובים בצורה משכנעת. לדעתי הסיפור הזה היה אורך מדי והרגשתי שאני קוראת מיני ספר. לדעתי זה סיפור שיכול להחזיק ספר שלם.

צימר בגבעתיים
בסיפור הזה מסופר על משהו לא ברור. זה הסיפור האחרון והכי קצר ומעניין למה הוא החליט שזה יהיה שם הספר. אני הייתי מוותרת עליו כי הוא פשוט לא..

לסיכום ספר יפה מאוד ואני ארצה לקרוא עוד ספרים של הסופר. למזלי זה הספר הביכורים שלו אז לא חסרים ספרים אבל את רובם כבר קראתי. מה שכן, אני יכולה לבין למה מישהו החליט ללהמר על הסופר הזה על סמך הספר הזה כי הוא באמת אחלה ומגיע לו להיות סופר אהוב ומצליח.

אני אפתח בוידוי קטן: זהו הספר הראשון של אשכול נבו שאני קוראת. כן כן כולם אמרו לי שאני חייבת לקרוא ספרים שלו, אבל משום מה הם אף פעם לא התגלגלו לי לידיים. אז הנה קראתי ספר שלו, ובמקרה את הספר הראשון שלו- ואין ספק שזו אהבה מקריאה ראשונה. הכתיבה של נבו רגישה כל כך! מלאה בתמונות קטנטנות מחיי היומיום שמזכירות לנו את עצמינו.
בדרך כלל אני לא קוראת אוספים של סיפורים קצרים, אבל כאן כל סיפור עומד בפני עצמו- עם הקדמה, אמצע וסוף. עברה עלי תקופה מאוד עמוסה עכשיו וכל סיפור בספר הזה היווה אתנחתא מצויינת מהלימודים, שבה יכולתי להתמסר לכתיבה המצויינת של נבו.

אחרי שאת ״משאלה אחת ימינה״ אהבתי נורא, טסתי לסיפריה במטרה לחבק ספר נוסף של נבו. צימר בגבעתיים הוא ספר ביכוריו והוא מורכב מששה סיפורים קצרים. בתקציר הספר לא נכתבו עליו דברי הלל ושבח אלא הודפס חצי מהסיפור האחרון ששמו כשם הספר. וכמו בתקציר, אין לי אקסטרה דברי הלל ושבח על הספר כיוון שהוא ספר חביב להעביר איתו את הזמן ותו לא. מה שכן, נבו דואג שסיפוריו יהיו מאוד, מאוד אנושיים וזה כנראה הקסם ששבה את לב קוראיו מלכתחילה.

צורת ההגשה של נבו, נגישה וארצישראלית, היא חברית ומובנת לכל דורש. היא לא עוסקת בעיניינים רחוקים או בתקופות שונות אלא עוסקת ביחסי משפחה, יחסים שבינו לבינה- פרידות, גירושים, אהבות וחברויות מכמה וכמה סוגים. נבו שוזר חוט במכלול הזה ומגיש לקורא עלילה תפורה היטב שנוגעת בצורה ישירה או עקיפה בכל אחד ואחת מאיתנו וסיפוריו קורים, קרו או יקרו לה/לו/להם/לנו. נבו פיצח את השיטה ופיתח אותה כראוי- אם עלילותיו תהינה מקוריות ומגוונות, אין לי ספק שבני אנוש אשר במהותם הבסיסית ביותר מורכבים מאותם החומרים עליהם הוא כותב, ימשיכו לאהוב את ספריו.

דבר ראשון, נראה לי חשוב לקרוא ספר ראשון של סופר. ככה אפשר לדעת אם הוא עבר משהו במהלך הכתיבה שלח או שהוא המשיך לכתוב אותם רומנים/דרמות/ספרי מתח בשביל הכסף. לדוגמא, ג'יי. קיי. רולינג, שאת כברת הדרך הספרותית שלה אפשר לראות בהתקדמות מופלאה ככל שעולים עם הספרים, לעומת סוזן קולינס - ששום דבר בכתיבה שלה לא השתפר, והעלילות במהלך הטרילוגיה הלכו ונהיו מופרכות יותר יותר (ברצינות, לטעמי הספר השלישי נכתב כשקולינס על סמים, ואך ורק בשביל הכסף), ככה שספרי ההמשך פשוט הורסים את הקסם שבמשחקי הרעב.
נחזור לעניין. צימר בגבעתיים.
כנראה שיש ספוילרים, מזהירה.
אשכול נבו כותב נהדר, על זה אין ספק. הספר מחולק לסיפורים קצרים ולנובלה אחת. בכולם חוזר מוטיב של אהבות נכזבות מסוג כלשהו, ושל מערכות יחסים שונות ומשונות. אני אוהבת את ההתייחסות שלו לחברה הישראלית (יש לו קטע עם חיפאים, בטח גם הוא, אני צריכה לבדוק).
הדמויות לא הגיעו ללב שלי למרות הנסיון. בודדות אולי כן, ועליהם מגיע לאשכול נבו קרדיט.
הסיפור שמסופר מנקודות מבט שונות הוא המוצלח ביותר לטעמי - "סרטנים בעננים" - במיוחד בגלל המסתוריות שבדמות הראשית, יוני. כל הדמויות חגות סביבו, הוא מרכז הסיפור, אבל נקודת המבט שלו היא הקצרה ביותר והמעורפלת ביותר (סמים).

לסיכום, לא המוצלח ביותר שלו, אבל נחמד. העביר לי כמה שעות בסבבה.

ללא ספק כתיבה אשכול-נבואית אופיינית ומדהימה כרגיל. תיאורים של רגשות, מחשבות ומצבים בצורה שרק הוא יודע לכתוב- מקורי, אמיתי ונוגע, כך שגם אם לא מבינים או מזדהים עם הדמויות קשה שלא להתחבר אליהן ולאנושיות האמיתית שלהן.
אשכול נבו מצליח לכתוב סיפור אחד מנקודת מבט של אנשים שונים, כך שלפעמים לא ברור שזה באמת אותו סיפור, מעין פאזל שאף פעם לא מושלם עד הסוף.
יותר מכל עולה מכל הסיפורים כאן זעקה של נשמות אבודות שלא מוצאות את עצמן במקום החדש שהן נמצאות בו. ואיך כתוב ב"ארבעה בתים וגעגוע"? "אני רוצה שיחזור אלי הקול הפנימי הזה, זה שאומר לי מה נכון ומה לא נכון, מה אמת ומה שקר".
הלוואי על כולנו.

מה שיפה בעיני ב"צימר בגבעתיים" הוא שכמעט בכל הסיפורים בו, גם הקצרים, אשכול נבו מכניס עולם שלם.
"סרטנים בעננים" יכול היה לעמוד בפני עצמו לדעתי. אני גם חושבת (זה עומד להיות ספוילר מכאן ואילך)





...אני חושבת שיותם מ"ארבעה בתים וגעגוע", אחד הספרים האהובים עלי, הוא בעצם יהלי מ"סרטנים בעננים" אחרי שנה או שנתיים.
יפהפה ומרגש.

לאחר שני לילות לבנים סיימתי את הספר , למרות העייפות לא יכולתי להפסיק, ספר שובה לב , מרתק , קשה מאד שלא להזדהות עם חלק מהסיפורים ( כן כן , כמו שכתוב בתקציר).
כל הסיפורים מעניינים "סרטנים בעננים" הוא הנבחר שלי :-). היה קצת משעשע (אך גם עצוב) לדעת שאני לא היחיד שקבוצת הכדורגל שלו התפרקה לאחר שנים של התמדה ואושר.
לסיכום , ספר קליל , מעניין , מעביר את הזמן בכיף.

צימר בגבעתיים

אחד הסיפורים בקובץ הוא "היום שבו התבגרתי" סיפור פשוט לכאורה שמספר ילד על התבגרותו: " כשבחזה שלי נוצר כבר פקק תנועה של דברים שהייתי רגיל לדבר עליהם רק איתה [עם אמא שלו], והואזה הסינית בסלון כמעט התפוצצה מרב מתח, אבא שלי דפק בדלת, נכנס בלי לחכות לתשובה, התיישב לי על המיטה, והתחיל לדבר לפוסטר של פרדי מרקורי שהיה תלוי לי על הקיר" זו רק דוגמית של קטע אהוב עליי במיוחד (מפחיד גם אותי שאני יכולה לצטט בעל פה). נהדר, נהדר, נהדר, שפה מותאמת בשלמות לסיפור, מרווחים מדוייקים, ורגש עוצמתי מרוסן ומתפרץ חליפות. אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שקראתי. ואם מתבגרים במצוקה הם לא הקטע שלכם, תמיד תוכלו לפזם עם יוני, שסיים את הטיול בהודו אך לא את הטריפ שחווה שם: "סרטנים בעננים, סרטנים בעננים..." . אני מודה, מאז שקראתי אני גם מפזמת לעצמי לפעמים :-) לאשכול נבו יש יכולת מדהימה לבנות את הדמויות שלו בכזאת רגישות ובכזה דיוק, שנראה שאם היה משלים גם תואר שני בפסיכולוגיה, היו לו כמה מטופלים שיחוו אמפתיה של פעם בחיים.