ביקורת ספרותית על אבי ואמי מאת אהרן אפלפלד

---

הזמן הוא קיץ, המקום הוא ההרים הגבוהים, האנשים הם יהודים שבאו לכמה שבועות מהעיר הגדולה כדי לנפוש, ומקומיים שהם איכרים גויים שאוהבים אותם ושונאים אותם בו זמנית. בין הנופשים נמצא ארווין שהוא בן עשר (ושבעה חודשים, כפי שהוא טורח להדגיש שוב ושוב, כלומר במחצית הדרך לכיוון האחת עשרה), ושני הוריו. ארווין הוא בן יחיד ועל כן רגיש למעשיהם ולתחושותיהם של הוריו, לדברים שנאמרים ושלא נאמרים. ארווין אמנם צעיר אבל הוא מודע למתח שהולך וגדל בין הוריו, וגם למתח הכללי הסובב. יש מלחמה בפתח, והיהודים הם האנשים המאוימים ביותר במקרה הזה.

הנופשים על הנהר הם דמויות צבעוניות, ודברים קורים ביניהן, גם אם באיטיות משום שזה קיץ וחופשה, וזה הלך הרוח הנינוח והעצל שבו הדברים מתרחשים באותו זמן, או הדרך שבה ארווין בן העשר וחצי תופס אותם. חלק מהדברים הוא מבין רק בדיעבד, אבל כולם תופסים את תשומת ליבו. הוא מסתכל, מתבונן, מקשיב, וחוקק היטב בזיכרון. זה קיץ מאוד משמעותי עבורו, והדברים נחרתים בזיכרון, חלקם בלתי מפוענחים, ממתינים עד שיהיה בוגר מספיק להבין אותם ואז לכתוב אותם.

אנחנו באירופה, שלהי שנות השלושים של המאה העשרים, הרי הקרפטים, שהם לפעמים רומניה ולפעמים אקראינה, תלוי בתוצאה של המלחמה והכיבוש האחרונים. ארווין גדל והפך להיות אהרון, אהרון אפלפלד, אחד מסופרי השואה המשמעותיים ביותר. הוא כותב מתוך נקודת המבט של האדם המבוגר, ששרד את המלחמה, וגם כתב כבר הרבה, ומאמץ את נקודת המבט של הילד הצעיר דאז. זה לדעתי רומן מפתח של הכתיבה שלו, כתיבה שנמשכה כמעט שבעים שנה ומקיפה ארבעים רומנים. מהכריכה ניבטים שני דיוקנאות, גבר רציני וקצת דואג ואישה בעלת מבט חרד ביותר. היית מצפה שעל ספר כזה, שכותרתו "אבי ואמי" תופיע תמונתם האמיתית של ההורים, אבל זוהי תמונה של הצייר אדגר דגה. זו בחירה מעניינת של ההוצאה לקחת תמונה דווקא של צייר אנטישמי, אבל השימוש בתמונת אומנות ולא בתצלום תיעודי הוא נכון. ארווין-אהרון, יליד שנת 1932, לא היה בן עשר וחצי באותו קיץ לוהט של טרום מלחמת העולם, ואם נופש כזה התרחש הוא היה אז צעיר יותר, בן שש או שבע. למעשה אין ולא היו לאפלפלד הבוגר זכרונות מהוריו בשנה האחת עשרה לחייו, משום שאימו כבר נרצחה בזמן הזה, והוא הופרד מאביו ופגש אותו שוב רק לאחר עשרות שנים.

אבל גם אם זה לא ספר תיעודי-עובדתית, הוא תיעודי רגשית, קפסולה של רגשות, וזכרונות ובעיקר תחושה של הזכרונות. ימים שהם לכאורה נינוחים ומהנים, אבל בדיעבד הם סיפו של הר געש שעתיד להתפרץ בעוצמה ולשטוף ולשרוף את כל האנשים המתוארים בו, ובעיקר את האם והאב. האם מתוארת בתור קשובה ורגישה, בעלת תובנות על אנשים, אבל גם דואגת מאוד, ובעלת תפיסה דתית עמוקה. האב התעשיין הוא אנליטי יותר, עזב זה מכבר את הדת ואינו מאמין בה, מסתכל על עובדות ובוחן אותן ועל כן רגוע יותר. שוב, התפיסה הבידיונית והעובדות, כי במקום אחר תיאר אפלפלד את הניסיונות הקדחתניים של אביו לחלץ את המשפחה מאירופה הטרום מלחמתית ובכך להציל את חייהם. אבל כאמור העובדות הן לא העיקר כאן, אלא התחושה העולה מהן, של ילד המרגיש בחרדות של הוריו, שמשהו בתוכו אומר לו שיש כאן סיום ואולי גם פרידה, ובמבוגר שרוצה לכתוב ולפענח מה מתוך התנסויות החיים המוקדמות ומתוך מורשת ההורים גרם לו בסופו של דבר לשבת ולכתוב.

בשתי סקירות אחרות שלי עשיתי המנחו ואני ותיארתי את המפגש היחיד בחיי שהיה לי עם אהרון אפלפלד, כחלק מקורס בעריכה ספרותית. לא אחזור על זה כאן, אבל מאז אני קוראת את ספריו מתוך הקול והאנרגיה העצורה שחוויתי באיש הקטן והקופצני הזה. החוויות שלו איומות, והוא זיקק אותן לספרים דקים, עדינים, אלגוריים, שעוסקים המון במציאות היהודית של טרום השואה באירופה, בתיעוד עולם שנעלם בצורה לא הדרגתית אלא באיבחת כורת פתאומית, ובחרדה העמומה של השנים של לפני.

ביום ט' באב, יום חורבן הבית, אנחנו נוהגים לקרוא על החורבן של ימינו, ספרי שואה בעיקר. השבוע הוא טרום תשעה באב, והספר הזה התאים ממש בתור ספר טרום-שואה. אבא, אמא, ילד, הרים, נהר, חופשה משפחתית. ואז

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אבי ואמי