25 ימים בילו ארווין בן ה-10 והוריו לאורך חופו של נהר הפרוט, באותו מקום בו נהגו לנפוש כל קיץ. זהו הנופש של שנת 1938, נופש עתיר מראות לילד המתבונן הקטן, הנוהג להסתכל על הנערות התמירות השוזפות גופן לאורך הנהר, על גב' פ', על האיש שרגלו נקטעה, על קרל קניג הסופר, על דוקטור צייגר ועל הנזיר החי בהשלמה במנזרו במעלה ההר.
השלווה במקום גדולה, המקום יפה נוף, הסוסים בריאים ומובילים את רוכביהם בשלווה ובדהרה קלה, האוכל טעים ורק פה ושם היהודים מקבלים שוב ושוב תזכורת לגבי יהדותם ותזכורת לגבי מלחמה כלשהי הממשמשת ובאה.
ארווין מתאר את אביו כאדם נאור, לא מאמין בשום אל ובטח לא זה של היהודים, נבוך במחיצת הורי אשתו המאמינים וממעט לבוא בחברתם. את אמו הוא מתאר כאשה שחמלה רבה דרה בתוככי נפשה, אשה שיש בה אמונה, יש הבנה לדרכי האדם וקבלה של התנהגותם. קל לה יותר לתקשר עם בני אדם, אבל את האב, על אף שונותו הגדולה ממנה, היא אוהבת ומקבלת. שני ההורים מיטיבים לשחות בפרוט ועל אף כל המאמצים, ארווין דווקא מרגיש פחות נוח במים ומתעייף מהר. כמשול היה הדבר לאותם יהודים חדשים המפעילים גופם לעומת היהודי הישן המתעייף מהר ממאמץ גופני קל ביותר.
עלילה של ממש אין, אם כי נדמה שזו הנקודה בה מחליט ארווין שהוא מעדיף את ההתבוננות ומיעוט הדיבור, אותם יחליף אחר כך בכתיבה. הוא מתרפק על הקיץ האחרון בו שהה בחברת הוריו, קיץ מופז שמש, נעים במראות, טעים במאכלים, עשיר במאורעות, כמו הביקור אצל הדודה שהחליטה על התבודדות, האיש שרגלו נקטעה, המרבה לנזוף ביהודים, שכבר אינם מה שהיו פעם, וכך הלאה. דבר לא נאמר על העתיד העומד לבוא ואולי לא אלה הזכרונות הנטועים בלבו של ארווין הנער. הוא אמנם חושש מהחזרה ללימודים וידו החובטת של פיוטר האוקראיני, אבל זה הגדול בפחדיו.
למרות שעלילה של ממש אין, אפלפלד כהרגלו מיטיב לכתוב, נוגע בנימי הלב, לא מאפשר קריאה בהולה ומהירה. אין הוא עוצר מלבוא בחשבון עם היהודים הישנים והחדשים, עם האוקראינים הלעגנים ועם חוסר הצדק של החיים. ספר יפה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
