ביקורת ספרותית על אבי ואמי מאת אהרן אפלפלד
ספר מעולה

---

נתחיל בסוף. חבר שאל מה יקרה אם אמות בערב, אמרתי לו: הייתי רוצה קודם לגמור את הספר של אפלפלד.
אז זהו, סיימתי. מבחינתי העיקר הושג ;)
(התחלתי ספר אחר בינתיים, אבל ממש "חבר מעבר" ואפילו מתחת לזה. ממשיכה בקריאה, ובטח עוד אכתוב בהמשך אבל לא מגרד את הקרסוליים)

"קל יותר לקרוא מאשר לכתוב. אבא טוען שקריאתי חפוזה. לקריאה חפוזה אין ערך רב. יש לקרוא ולהשתהות ולחשוב על מה שקראת. קריאה שאין עמה חשיבה דומה לגמיעת מרק דליל.
כבר אז חששתי מן הכתיבה. בסתר לבי ידעתי שהיא כרוכה בהסתכלות כואבת, אך לא תארתי לעצמי שהיא תהיה לי במרוצת הזמן מחסה ומקלט, שבהם אמצא לא רק את עצמי, אלא גם את אלה שהיו עמי ופניהם נשתמרו אצלי."

כן. הספר הזה, האחרון שכתב אפלפלד, מקרב אותנו עוד ועוד אליו, אליו הביתה, אל הבית הפנימי. בית אבא ואמא, סבא וסבתא, אל הילד שהיה. ילד, שאפלפלד מודה בכנות שהוא נמצא עמו בלי הרף, ושבעצם, לדעתו, אין אמן יכול ליצור אם אינו קשור בקשר פועם וחי עם הילד שהיה.
הספר מגולל קיץ אחד, בשנת 1938 בו נדדה המשפחה אל כפר הנופש בו חפשו למרגלות נהר הפרוט שתחת להרי הקרפטים. זהו מרחב נופש עם בקתות בהם נופשים בקביעות יהודים בורגנים, שיודעים היטב שיהיו מוקד לשנאה באתרי נופש אחרים, ועם זאת ההמצאות יחד אלה עם אלה מולידה גם את השנאה העצמית הכרוכה בשהות היהודית, לצד רגעים של אחווה מיוחדת. אפלפלד עצמו הנו ילד בן עשר ושמונה חודשים לאורך כל הספר, המלחמה נמצאת בפתח, אף שליושבים על גדת הנהר לא ברור עד כמה מוחשית היא, אם בכלל, ובוודאי איש אינו יודע מה נוראה ואיומה עתידה היא להיות.
הקורא, כמו הכותב, שותפים יחד לידיעה שאלו אנשים על סף תהום. חרדותיהם, חששותיהם, מחושיהם, שנאתם למועדון היהודי וקונפליקט הזהות בו הם שרויים, כל אלה יתהפכו על פיהם בקרוב. ידיעה זו מולידה חמלה, חמלה שנעדרת מחלק מן הדמויות ובראשן אביו של הכותב. למולו מתוארת האם כבעלת אנושיות רבה, יכולת להביט סביבה ולמצוא את הטוב והקרוב שבכל נפש.
ריגש אותי שאפלפלד כמו מסתובב מדי פעם מן העלילה והכתיבה את שהיה, ומשתף מעבר לכתף אותי, הקוראת, בתהליך הכתיבה שלו, במקורות ההשראה, באופן בו ההתבוננות בחייו ובעיקר בילדותו, מהווה דלק איתן ומזין לכל משך חייו. עורר בי הרבה מחשבות והשראה.

ממליצה ביותר!

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על אבי ואמי