ביקורת ספרותית על שבעת הבעלים של אוולין הוגו מאת טיילור ג'נקינס-ריד
בזבוז של זמן

---

כנראה ש"דייזי ג'ונס והסיקס" זו יציאה חד־פעמית, או שמתישהו בין 2017 ל־2019 נחת על טיילור ג'נקינס ריד מפל של כישרון משמיים, כי בכל 400 העמודים של אוולין הוגו לא היה ולו רמז דק אליו.

הייתי אומרת שבשלב הזה של חייה, ריד לא הייתה מספיק מתוחכמת כדי לכתוב ספר על הוליווד, אבל האמת שיהיה מדויק יותר להגיד שהיא לא הייתה מספיק מתוחכמת כדי לכתוב ספר, נקודה.
הדיאלוגים שטוחים, לא אמינים ועמוסים בקלישאות; הדמויות לא משכנעות; הכוונה של ריד הייתה לכתוב עלילה מלאת תשוקה וכאב, אבל היכולת שלה לכתוב עומק רגשי ותהליכים פנימיים שואפת לאפס, כך שכלל הקונפליקטים הפנימיים נראים מאולצים ומכניים; הטוויסט בעלילה כה צפוי שחזיתי אותו עשרות עמודים מראש; ומבחינה צורנית/אסטתית, קצב הכתיבה הוא סטאקטו בלתי־נעים: משפטים קצרים וצורמים, לא רהוטים.

הסיפור שוטח את וידויהּ של כוכבת הוליוודית מזדקנת, שחיה חיים כפולים וטיפחה תסריט שקרי שעל פיו ניהלה את חייה ותדמיתה הציבורית. לעת זקנה היא נוטשת את מִרדפהּ אחר התהילה הנכספת – לא מתוך התפכחות, אלא מתוך שובע של מטפסת הרים שכבר כבשה את האוורסט – ומוצאת עניין מחודש ביושר ובגילוי לב.
עבור סיפור שאמור להעלות על נס ערכים של אמת וכנות, הוא נעדר כל מקוריות ואותנטיות. מעבר להעדר כישרון הכתיבה, ריד גם דידקטית להחריד, ובונה את העלילה שלה כצ'ק ליסט חלול של מסרי WOKE, כמו אחרון התכנים החנפניים בנטפליקס. היא מסרבת לתת ולו קורטוב של קרדיט לקוראים שלה, ומתעקשת לכתוב שוב ושוב את המובן מאליו, בניסוחים מפורשים של שעת חינוך בבית הספר ולא של יצירה ספרותית.
גרוע מכך, המסרים שלה הם לעיתים הרסניים: זוגיות הטרו־סקסואלית עם גבר אלים היא רעילה, אבל זוגיות לסבית עם אישה קנאית וחונקת היא ביטוי של אהבה פלאית. הקנאה של אישה מוצגת כרומנטית ומקסימה, ופחד לשתף את בת הזוג הקנאית בדבר־מה לא מוצג כדגל אדום, אלא כחולשה ואנוכיות.

אני לא אוהבת לפרסם קטילות (זה שקר גס, אני נהנית מזה מאוד), אבל החלטתי להגיש את הביקורת זו כשירות ציבורי, מתוך דאגה כנה לנקודות האיי קיו של קוראים עתידיים.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על שבעת הבעלים של אוולין הוגו