אין לי אפילו מושג כיצד הגיע הספר הזה אליי אבל עובדה שהיה לי את העותק הזה ואפילו במצב חדש לגמרי!
והעובדה השניה שאכן קראתי אותו שזה כבר הישג בפני עצמו!
כי אמנם הסופר מוטי פוגל יודע לכתוב ובהחלט אפשר לומר לו זאת לזכותו
שפתו קולחת ו"זורמת" אבל אנחנו עוסקים כאן בעלילה! ולא בסגנון הסופר ויש לי לומר על כך רק דבר אחד: "אוי"...
על כריכת הספר הזה היה צריך להיות כתוב באותיות קידוש לבנה: "לדתיים בלבד!" או לחילופין "הקריאה אסורה לחילוניים!"...
כי למרות שכאמור הנ"ל יודע לכתוב מבחינתי הדמויות של גיבוריו הן כל כך הזויות עד שאינני מאמין להן ואף לא לשום מילה שיוצאת מפיהן!
החלום של אהליאב גיבור הספר בוגר הישיבה הוא לכתוב מחזה ולא סתם מחזה אלא מחזמר שנושאו, תאמינו או לא
"בית המקדש והעלאת הקורבנות שבו"... נדמה לי שנושא הזוי מזה קשה למצוא...
תוך כדי הקריאה באמת תהיתי עבור מי כותב מר פוגל את הדברים הללו? הרי עבור חילוני (כמוני) זה נשמע פשוט קישקוש שאין בו טיפת היגיון
וההתלבטויות של אותו אהליאב... הרי אם זה מחזמר צריכה להיות בו "שירת נשים" רחמנא ליצלן, כך שבשלב מסוים נידונה בו האפשרות
שבובות ישחקו את את תפקידי הנשים או שבכלל ישחקו שם רק בובות! השד יודע איך. ועל כל דבר הוא צריך לשאול את ראש הישיבה שבה למד
אז הוא מתלבט בעזרת שותפו ה-דתל"ש יוני שעוסק בצד הכלכלי של המיזם ההזוי הזה. וגם כאן בולט חוסר ההיגיון כי מדוע שאותו יוני יסכים לשתף איתו פעולה
שהרי מראש ברור שמדובר בהבלים בלתי מציאותיים ללא סיכוי!
בנוסף לכך מר פוגל מכניס לכאן כל מיני הערות שוליים ומראי מקומות כשהוא מצטט ציטוטים מספרי קודש למיניהם. ולא ברורה לי בכלל הסיבה לכך
מה הוא מנסה להראות פה? ולמי? שיש לו ידע והשכלה דתיים? באוניברסיטה כשמגישים עבודה אקדמית יש צורך בהערות שוליים כדי לאשש את המידע
אבל כאן הרי מדובר בספרות יפה אז מה זה קשור? למר פוגל הפתרונים לכך...
בקיצור, יכול להיות שדתיים מאוד או חרדים ימצאו עניין בעלילה הזאת. אבל קשה לי להאמין שחילוני ימצא פה אפילו שמץ של עניין. וגם אני שמסוגל
לקרוא את ספר הטלפונים, שאלתי את עצמי באמצע הקריאה, אם לא כדאי להפסיק לקרוא! כי זה הרי עוד מאותו הדבר ובאמת חבל על הזמן (במשמעותו המקורית...)

בילדותי ובנעוריי הרחוקים היו הוריי (כמו חברי הסתדרות טובים) מנויים על סדרת "ספריה לעם" של הוצאת "עם עובד".
מדי חודש היינו מקבלים ספר בכריכת כיס, כך שנוצרה לנו ממש ספריה קוטנה בבית. אבי היה קורא נלהב עובדה שאז לא הייתי מודע לה כלל ורק בשנים האחרונות התחוור לי
כמה שאהב לקרוא לפחות כמוני...
כך גם יצא לקרוא אז, את הספר הזה שנמצא אצלי גם היום בבית. לאחר עשרות שנים לא זכרתי כמעט את תוכנו, אבל כן זכרתי שאהבתי אותו אז מאוד!
זה עודד אותי לקרוא אותו שוב. מה שהפתיע אותי כשקראתי אותו עכשיו שוב, שזהו ספר מאוד "לונדוני".
כשקראתי אותו בנעוריי איש עוד לא נסע לחו"ל ולא הכרנו בכלל את העולם הגדול.
הספר הזה כולו מלא שמות של; מקומות רחובות ואתרים מוכרים בלונדון, שאז לא אמרו לי כלום! ואילו היום לאחר כל כך הרבה פעמים שביקרתי בכרך הזה
אני יודע בדיוק למקם כמעט כל מקום שמוזכר פה והם רבים...
מדובר פה בעלילותיו ה"בלתי אפשריות" וחייו הפרטיים של ג'ק גיבור הספר, שהוא כותב ומתרגם שהוא בעצם סוג של חסר-בית, שחי מהיד לפה ונע ונד לו בלונדון וקצת בפריז
והוא מספר לנו אותם בגוף ראשון, תוך כדי שהוא מתרועע עם אנשים מרתקים בפני עצמם, מעולם התיאטרון הפילוסופיה והפוליטיקה,
וכשהוא חוטף כלב מקסים ועוד מיני מעשים "בלתי חוקיים" בעלילה שיש בה גם הרבה הומור...
גם היום כשקראתי את הספר הזה אהבתי אותו מאוד! למרות שברבות השנים התיישן התרגום שלו פה ושם, במליצות וביטויים שכבר אינם בשימוש בעברית של היום...
סתם לדוגמה; הגיבור משתמש בקללה עתיקת היומין "ימח שמך" שהייתה אז כנראה מאוד מקובלת בשנות החמישים והשישים והוא אומר אותה גם לגבי עצמו "יימח שמי ויימח שמך" כנראה בתרגום
של איזה קללה אנגלית. ( Damn you או משהו כזה...) היום זה פשוט לא עובר טוב... אבל עדיין, תרגום מיושן או לא, נהניתי כאמור לקרוא את הרפתקאותיו של הגיבור הפיקרסקי הזה גם היום,
ואני ממליץ עליו מאוד! בזמנו העציב אותי מאוד לשמוע שמי שכתבה אותו, הסופרת מוכשרת אייריס מורדוך, חלתה בסוף ימיה בדמנציה. זיעזע אותי לדעת שכישרון כזה אבד לטובת מחלה אכזרית כזאת...

בילדותי למדתי בבית ספר בצפון תל-אביב; הוא נמצא בקרן הרחובות פרדיננד לאסאל ואדוארד ברנשטיין.
מעניין שזה היה בית ספר שהיה בזמנו שייך לזרם העובדים בהסתדרות (שהיה קיים פעם וחוסל בטעות היסטורית גורלית של בן גוריון)
ונקרא פעם בית חינוך בצפון (ומאוחר יותר א.ד. גורדון)
אני מודה שאז, לא התעניינתי במיוחד מיהם אותם האנשים שעל שמם קרויים הרחובות הללו...
רק עכשיו אני מבין שיש איזשהו קשר סמלי (שאולי הוא מקרי) בין מיקומו של בית הספר הסוציאליסטי הזה לשמות הרחובות הללו.
זהו ספר עיון לחובבי ולומדי היסטוריה ואיננו ספר לסתם קריאה כיפית ולכן איננו מיועד "לכל אחד"....
פרדיננד לאסאל שהביוגרפיה הזאת מבוססת עליו היה הוגה דעות גרמני ומנהיג כריזמטי. כמו רבים מהחברים באירגוני "המהפכנים" בגרמניה
הוא היה יהודי אבל בן למשפחה מתבוללת והוא עצמו עבר תהליך של התרחקות מהיהדות וראה את עצמו יותר כגרמני מאשר כיהודי
אפילו השם לאסאל איננו שם אמיתי כי אביו שינה את שמו כנראה מתוך הרצון להתבוללות.
כשקוראים את הספר נכנסים לסבך הפוליטיקה הפרוסית והגרמנית במאה ה-19 שדבר בה איננו רלוונטי בה למציאות של היום...
חשיבותו של לאסאל היא בכך שאירגון הפועלים שהקים הפך לאחר מותו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הגדולה והחשובה.
בביוגרפיה הזאת מצאתי עניין רב בפער העצום שהיה קיים בין חייו האישיים הפרטיים של לאסאל שהתיימר לייצג את הפועלים העניים וליצור עולם חדש
בעוד שהוא עצמו חי חיים נהנתניים ברמת חיים גבוהה
ונהנה מחסדיה החומריים ואולי גם אחרים של רוזנת עשירה שהבטיחה לו קיצבה נאה לכל חייו
בשעה שבאותו זמן הפועלים בגרמניה היו באמת "מזי רעב" והיו כמעט משוללי זכויות...
הוא גם נהרג בדו-קרב מטופש בענייני כבוד שהוא עצמו יזם על חסדיה של מאהבת צעירה... וזהו גם עניין שאין לו כל קשר לחשיבות רעיונותיו וממחיש את הפער הנ"ל...
מה שמפליא אותי היא העובדה שהוא אכן "זכה" ברחוב על שמו בתל אביב! כי הוא הרי לא היה אפילו ציוני אלא ממש הפוך מכך! אז במה זכה?

זהו עוד אחד מהספרים שהגעתי אליהם במקרה. יש לי המון ספרים בבית חלקם נקנו בשנים עברו וחלקם
הגיעו בדרכים שונות ומשונות... אבל הנה העובדה היא שהם פה והתקווה היא שבסופו של דבר אקרא את כולם...
(תקווה שהיא מופרכת מראש...)
לא קראתי מעולם ספר של ג'ונתן קו והאמת היא שלא ידעתי למה לצפות.
מדובר פה בבניין יוצא-דופן באיזו שהיא עיירה על החוף של אנגליה ושוכן בו מוסד "מוזר" שחוקר לכאורה הפרעות-שינה
איננו יודעים עד כמה הוא מוזר עד שמתגלים לנו בו דברים על ידי אחד מהמטופלים בו...
להנהלה לאנשי הצוות וגם ל"מטופלים" שבו, יש "עבר"! ודברים שקרו בו. אבל העבר הזה עם ההווה
מתערבבים פה לטעמי הרבה יותר מדי פעמים! קו מתאר את גיבוריו בצורה מעניינת והספר בהחלט קריא
אבל יש פה יותר מדי צירופי-מקרים "פלאשבקים" והפתעות שאין בהן שמץ של היגיון! (אלא אם כן יצאו מדמיונו הקודח של הסופר הנ"ל)
אינני רוצה לעשות פה ספוילרים (למרות שמאוד מתחשק לי) אבל דווקא משום-כך לא אמנה אותן פה.
כללית הרי אין שום רע בצירופי-מקרים או בהפתעות, אבל כשמגזימים בהם (כמו בעצם בכל דבר)
זה יוצא מתכון פחות מוצלח! לספר שיכול היה להיות טוב בהרבה...

הספרים פשוט "נופלים" לי לידיים ללא שום סדר או תכנון מאורגן.
זהו ספר שמכיל חמישה סיפורים לא שווים ברמתם אבל רובם ככולם סיפורים טובים
מדובר פה בדרך כלל בדמויות בעייתיות שמספרות לנו תמיד בגוף ראשון על הבעיות שלהן
אז ככה; אני מאוד אוהב לקרוא ספרים שעלילותיהם מסופרות לנו בגוף ראשון.
ה"חידוש" פה שכולן מספרות לנו את סיפורן "כמו שמדברים" בשפת הרחוב או בשפת השוק
מי פחות ומי יותר ו"המילים הגסות" והסלנג' מככבים פה. אין לי שום בעיה כמובן עם "זין" "כוס" "תחת" וכו'
ואכן יש אנשים שבאמת מדברים כך, מה עוד שלפחות בסיפור אחד או שניים הטכניקה היא של "זרם התודעה"
שזה דווקא משובח מבחינתי! הבעיה היא שה-עגה (סלנג) מתיישנת במהירות והספר כולו משדר סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים
בעגה של אז ובשמות במושגים של אז שרבים מאיתנו שכחו שהיו קיימים אי פעם...
סתם לדוגמה באחד הסיפורים היא מזכירה משהו שנראה כמו "התמונות אצל פרג'"
ומי מהצעירים זוכר בכלל שבמקום שבו עומד היום בניין עם דירות קטנות בפינת דיזנגוף ארלוזורוב עמד פעם
עסק היכל הצילום של המשפחה הנ"ל... כך שדווקא העובדה הזאת שהיא משתמשת באקטואליות של אז
הופכת את הספר הנ"ל לפחות בהיבט הזה למיושן...
ועם זאת עדיין רוב הסיפורים (חוץ מהאחרון) טובים מאוד! וכדאי לדעתי לקרוא את הספר הזה
מדובר פה בסופרת מוכשרת מאוד (שהייתה גם שחקנית טובה...)

הספרים מגיעים אליי בדרכים משונות וגם את הספר הזה כמו ספרים רבים אחרים הביאה לי בתי
ואינני יודע אפילו מאיפה! על כל פנים לא מדובר פה באמת בספרות אלא בזכרונות
ברגר המחבר איננו סופר אבל יש לו זכרונות נוסטלגיים שתמיד נעים להתרפק עליה
יש פה מין סיפורונים קצרים מילדותו בשכונת הדר בחיפה כנראה מתחילת שנות החמישים
מצד אחד יש לו מה לספר כי הוא היה כילד לפי עדותו שלו סוג של פרחח
מצד שני לסיפורים אין פואנטה אמיתית שהיה נותן להם אולי סופר אמיתי.
אבל זה נחמד להיזכר איך פעם בישלו פה במטבח על גבי פתיליות ופרימוסים
איך החלבן (מקצוע שהלך מזמן לעולמו) היה מוזג חלב ישירות לכד שהביא עמו הלקוח
איך בעולם ללא טלוויזיה כבידור היו רק בתי קולנוע ואיך היו "מתפלחים" אליהם (עוד מילה שיצאה לפנסיה)
ואיך בעולם ללא סופרמרקטים היו רק בעלי חנויות מכולת ירקות וקצבים והשוק החיפאי אצל מי היה כדאי לקנות ואצל מי לא...
והוא גם מתאר כל מיני טיפוסים בשכונתו שהוא הכיר היטב וכשקוראים זאת בעולם המנוכר של היום זה ממש מפליא אותי
כי בבניין הגבוה שאני גר בו היום למשל אינני מכיר כמעט איש משכניי...
בכל אופן מדובר פה בספר חמוד שמהנה לקרוא בו גם אם הוא ללא ערך ספרותי גדול.

אשתי הביאה לי את הספר כי היא נוכחת במין חוג לספרות שבו מגיע מרצה ודיבר עליו.
התחלתי לקרוא והוא אכן מעניין מאוד. זהו ספר שלכאורה הוא רק ספר מתח רגיל
אבל למעשה הוא יותר רומן פסיכולוגי שחוקר את נפשותיהם של גיבוריו.
גיבוריו אינם דמויות חד-מימדיות כפי שאנו רגילים בספרי מתח "פשוטים"
יש בהם הכל מכל וקודם כל בדמותו של הגיבור הראשי של הרומן רוברט שהוא לכאורה מהנדס
שעובד בחברה מכובדת איש מופנם תרבותי ונדיב לחבריו אבל מסתבר שבסתר בסתר
הוא מציצן! כלומר הוא מציץ בסתר לבחורה אחת מה היא עושה בביתה המבודד עם מי היא נפגשת וכו'
ועוקב אחריה במין סוג של סטיה שלכאורה היא כמעט בלתי נסלחת...
אינני רוצה לעשות ספוילרים אבל קורים שם בעלילה דברים מפתיעים ובלתי צפויים
כי גם הדמויות האחרות בעלילה הרבה יותר מסובכות מאשר הן נראות לכאורה במבט ראשון!
כי נפש האדם איננה פשוטה ומה שאנשים מראים בציבור לעתים קרובות זוהי מסיכה שמאחוריה
מסתתרים סודות ושקרים. מה שמעניין הוא שהסופרת מביאה אותנו להרגיש הזדהות עם הגיבור
הראשי ומה שקורה לו למרות שטיפין טיפין אנו נחשפים למעשים מוזרים שלו שאולי קרו ואולי
הם הגזמות שדמויות אחרות בעלילה מספרות אותן בצורה מוטה בעליל...
בכל אופן מדובר פה בספר מתח מרתק ומומלץ מבחינתי
ולא במקרה נעשו לו עיבודים קולנועיים מרתקים לא פחות!

כרגיל אצלי, התחלתי לקרוא את הספר הזה די באקראי, לאחר שהיה מונח אצלי במשך זמן רב על המדף...
מדובר בספר סיפורים, שכתבה עמלה עינת, שבנוסף להיותה סופרת פורה מאוד לילדים ונוער היא כותבת גם למבוגרים
והיא גם דוקטור לחינוך ומקצועה הוא טיפול באנשים!
למקרא הסיפורים קיבלתי את הרושם שרובם בא "מהחיים"... אני מניח שעינת היא מטפלת פסיכולוגית באנשים
והיא פשוט נתקלה באירועים אמיתיים והפכה אותם לסיפורים...
על כל פנים מדובר כאן בכתיבה ריאליסטית, של דרמות קטנות בעיקר של דמויות בודדות ואירועים דרמטיים או טרגיים שקורים להן...
אהבתי בייחוד את הסיפור "תקרית של ערב" שגם הפך לשם הספר ובו היא מתארת את קורות משפחתה שלה!
ואת דמותו של אחד מסביה שעלה לארץ-ישראל עוד בסוף המאה התשע עשרה...
על כל פנים הסיפור הזה ריתק אותי במיוחד וגם העובדה שהיא כנראה מספרת בו את האמת לאמיתה...
בסך הכל זהו ספר שכתוב היטב בשפה עשירה שלעתים היא פיוטית וכדאי לקרוא בו.

את הספר הזה הביאה לי אשתי שהמליצה לי עליו וכך התחלתי לקרוא בו.
תמי שם טוב עד כמה שידוע לי כותבת בדרך כלל לילדים והספר הזה שנכתב למבוגרים הוא יוצא דופן אצלה.
יש פה כמה דברים שאהבתי; אני מאוד אוהב אוטוביוגרפיות וממוארים ולפחות החלק הראשון של הספר הזה שמתחלק לשני חלקים
הוא סוג של ממואר ומבחינתי הוא מרתק ביותר!
כי מסתבר ששם-טוב גרה במשך שנים בשכנות לשתי אחיות שהיו מתרגמות מצוינות ובעלות שם.
אחת מהן נילי מירסקי הייתה מאוד מפורסמת בעלת מוניטין גבוה שפירסמה תרגומי מופת והשניה ימפה בולסלבסקי
שגם היא הייתה מעולה אבל לא התפרסמה משום מה...
הן חיו כולן באותה קומה והסיפורים שהיא מספרת על חייהן המשותפים על היציאה לבארים והשתיה... ועל הכתיבה שקשרה ביניהן הם ממש מרתקים!
גם החלק השני מעניין כי ישנם בו סיפורים שהם כביכול דימיוניים, אבל למעשה רוב הסימנים מראים שגם הסיפורים הללו הם למעשה סיפורים אישיים
שקרו לשם-טוב עצמה... וככאלה הם מרתקים וטובים מאוד!בקיצור אהבתי מאוד את הספר הזה ואני ממליץ עליו!