ביקורת ספרותית על כפור מאת שמעון אדף
ספר בסדר

---

אנשים מדברים וכותבים לצורך תקשורת. כדי להעביר רעיון מתוך הקופסה הסגורה של הראש האישי אל הקופסאות הסגורות של הראשים מסביב. זה לא פשוט, זה לא תמיד קל, אבל זה הרעיון הבסיסי של שפה, ושימוש בשפה לצורך חיבור רעינוות והעברה של מסרים בין אנשים. עיתונאים רוצים תקשורת, סופרים רוצים תקשורת, נביאים רוצים תקשורת אם כי הם לפעמים משתמשים בשפה מטפורית ובמשלים. אבל גם המשלים באים לצורך הבהרה של נושאים שהם במהותם כאלה שקשה להפנים אותם אם בגלל שהם מופשטים מדי ואם מפני שהם מביאים איתם ביקורת ישירה שאף אחד לא רוצה לשמוע. אני מניחה שגם משוררים רוצים תקשורת, אחרת היו כותבים רק למגירה. אבל התקשורת שהם רוצים היא טיפה אחרת, במישור פחות קוגנטיבי כי מה שהם רוצים זה לעקוף את השכל ולהגיע ישירות לחיבור רגשי, ולכן הם משתמשים לא רק במשלים אלא גם בהרבה מטפורות, לשום עקיפה ועוד אמצעים אומנותיים שונים מה שמצריך פיענוח ועבודה של הקשבה.

שמעון אדף הוא משורר מהסוג שכותב פרוזה. רוב הספרים שלו, לפחות אלה שקראתי עד כה, הם ברורים למדי, גם אם ברור שהמישור התקשורתי הוא רק פני השטח, ואם מגרדים אותו מעט מגיעים לדברים חידתיים שנמצאים בעומקים. בספר הזה דומה שהוא ויתר לחלוטין על פני השטח העלילתיים, אולי למעט מספר בודד של עמודים. הוא מכניס אותנו ישירות לתוך חלום שהחולם וההווה שלו מגיחים רק לשברירי רגעים קטנים, ואת כל השאר - המציאות, עולם האוסציאציות, הרקע, מי האנשים, מה בדיוק קורה - זו עבודה המוטלת על הקורא. אם נשמע לכם מתיש וקשוח אתם צודקים.

והנה מה שהצלחתי לפענח, ותודה ליגאל שורץ שהכניס מספר דברי הסבר על הכריכה האחורית. זה ספר עתידני, שגם משלב טכנולוגיה אבל מאוד קשה לקרוא לו "מדע בידיוני". בכל אופן הוא מתרחש ברובו במאה העשרים ושש, במקום שגיאוגרפית לא ברור איפה הוא נמצא ואם על פני כדור הארץ או במקום אחר ביקום, אבל המקום הזה קרוי "תל אביב" והוא יורש את שמות הרחובות, השכונות ורוב האתרים (חוץ ממקומות כמו "לשכת הגזית") מתל אביב הישראלית שאנחנו בני המאה העשרים ואחת מכירים. תל אביב המדוברת מאוכלסת ביהודים מסוג דתי כלשהו שהוא לא אף אחד מהזרמים הדתיים המוכרים היום, אבל יש לו מסורת רבנית, שמות שמקורם בתנ"ך ובספרות החז"לית המוקדמת והם מדברים עברית ארכאית ומוזרה וגם ארמית. היהודים תושבי תל אביב בידלו את עצמם משאר העולם, ובשאר העולם ישנה בינה מלאכותית, רכיבים מלאכותיים המחוברים לגוף, שילוב אדם ומכונה גם יחד, והנדסה גנטית ומכל אלה היהודים מתנזרים מסיבות דתיות. הבעיה הקשה בספר היא מחלה מיסתורית שתוקפת נערים ומאיימת על חייהם ועל צלם האלוהים שבהם, הניסיונות לרפא אותה עם הקטורת ועשרת סממניה עולים בתוהו וחוקר בשם יחזקאל נקרא כדי למצוא פתרון לבעיה. אחרי יחזקאל מצטרפת למחקר שוהה בלתי חוקית, גויה בשם גרדה שמביאה פתרונות שאינם עולים בקנה אחד עם המסורת הנשמרת. במקביל מתגלה פייטן חורג מהתלם, משורר שלא קיבל הכשרה ורישיון לשירה והוא מפריע לסדר הציבורי. זה מעסיק מאוד את לשכת הנוטרים, כולל האחראי הנקרא איסטרטילטין, ועובד שלו הנקרא בשם בן דימא והוא מגמגם.

"הם עומדים בשורה, גוום זקוף, אך הם כנועים, מסדר מובל באפסרים, בתור לקיטונות הקטורת, הנערים הלוקים. מחלתם נגלית בגלגלי העיניים, זיקים פראיים של אור, בדיבורם ההולך ומכביד, וגם באלימות המילולית, שכך נתבררה מחלתם, במילים המושלכות כאבנים לכל עבר, בתום הכיפיון, לפתע גופם נשמט והם פירכסו, על רצפה בבתיהם, בבית המדרש, בחצר, ברשות הרבים. אבל מאז נשטף גופם מדי בוקר, הם רגועים, מסוגלים למחשבה צלולה, להבעה מורכבת. [...] רק צדוק בן אבטליון נותר במיטתו, חושף ניבים. ההקטרה הולכת וקשה עליו, הנוצות המציצוץ מששכמותיו מגרדות לו, הוא רוצה לשלוח את אצבעותיו המעוקלות ולעקור אותן, בנהמה, אבל הוא אסור ברהטים."

אז מה יש כאן? פנטזיה יהודית, בנויה על היכרות עם רפרנסים במסורת היהודית על כל רבדיה, משולבת עם רומן ועם עלילה בלשית. ספרי פנטזיה הם ספרים עבים ולא בכדי, כי המחבר הרוצה בתקשורת עם קהל הקוראים נדרש לעמודים רבים שבהם ייגלו ההסברים והקורא יבין את חוקי העולם שאליו הושלך. אדף מוותר על כל זה, ומותיר את הקורא לחתור את דרכו בעצמו, לפענח את המילים, את המשפטים, את הפרקים, להבין מהם את העולם שהוא (אדף) ברא, את הכללים שבו ואת העלילה הנרקמת בין הכללים, על גביהם ובסתירה עליהם. מדובר בכתב חידה בן 285 עמודים, שדורש גם קריאה שניה שבה פתאום חלק מהרמזים לפיענות הולכים ונגלים. לא יודעת אם ההשקעה שווה את התוצר. נראה לי רק לאדפלוגים מושבעים.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על כפור