ביקורת ספרותית על בביתו במדבר - ספריה לעם #443 מאת מאיר שלו
ספר טוב

---

ספר שהוא אוסף של זכרונות והיסטוריה משפחתית של רפאל מאייר, בעודו מחכה ובמידה מסויימת מצפה למותו. הוא לא גוסס או משהו, הוא אפילו לא מבוגר במיוחד,רק בן חמישים ושתיים, פשוט במשפחתו גיל זה הוא זקן מופלג מאחר וכל הזכרים מתים בגיל צעיר מתאונות, מין קללה שכזו.
הזכרונות של רפאל הם בעיקר מירושלים המנדטורית ומישראל בתחילת דרכה, ועל איך שגדל, "הדרך הכי טובה לגבר לגדול" כביכול, עם חמש נשים, או כפי שהוא מכנה אותן "האישה הגדולה". בהן סבתו הקמצנית החולנית, אימו הלומת האובדן של חברת ילדותה הטובה ובעלה, הדודה השחורה הפרועה והמתירנית לתקופה, הדודה האדומה הכה מסכנה, ואחותו הקטנה והנבונה שלעתים ונדמה שהיא הגדולה.
אט אט במהלך העלילה הקוראים מבינים את מה שרפאל מתקשה להבין בתור ילד, והדרך שלו להבנה היא מיוסרת וכואבת. שלו מצליח לגרום לנו הקוראים להבין לפני רפאל הנער את מה שמתרחש מתחת לפני השטח, וזה מבריק.
רפאל בבגרותו חי במדבר בדרום, הרחק הרחק מ"האישה הגדולה", אך לא באמת, צורת הגידול הפולשנית, והחולנית משהו לטעמי, בה גדל ממשיכה ללוות אותו כל הזמן וגם מונעת ממנו לנהל חיים נורמטיביים של משפחה.
זהו ספר שני של מאיר שלו שאני קוראת, הראשון היה שתיים דובים, ואני חשה שיש משהו אצלו בנושא גבריות ועצמאות גברית והתנגדות לשליטה של נשים בגברים, אפילו משהו מיזוגני קצת, פוחד מנשים ומכוחן עליו. אבל הוא כותב כל כך טוב ועוצמתי, משחק עם השפה העברית כל כך יפה שעדיין אני נהנית מאוד מספריו.
יש לקחת בחשבון שזהו ספר מאוד איטי, מתפתח לאט, ויש לבוא אליו עם סבלנות, אך בעיני זה משתלם.

» ביקורות נוספות של מירית
» ביקורות נוספות על בביתו במדבר - ספריה לעם #443