אני פשוט לא מצליחה להבין מה קרה לעולם הפנטזיה שקיבל בתשואות כזה ספר נוראי. משהו כאן ממש ממש מוזר לי אז או שקיבלתי נבוט בראש ואני פשוט לא זוכרת או שכל סאגת הפנטזיה הידרדרה בלי שכולם ישימו לב..בביקורת זו אנסה להוכיח את הטענה השניה.אם דווקא אהבתם נסו לא לשרוף את המסך בגלי לייזר אדומות. בואו נתחיל.
הביקורת כוללת ספוריייליליריים (סלחו לי אני במשבר גיל ה30)
הסיפור מתחיל בקטע מיני קצר ומיד עוברים לסצנת הפונדק מסרטי המערבונים. אתם יודעים, ברק מבריק ורעם רועם ובום! דלת הפונדק נפתחת בתנופה ו-טה, טה, טדם, דאא-אם- של זורו מתנגן (נסו להיזכר במנגינה? לא? אוקי)..הלובן של הברק מאיר צללית גבר גדול עם כובע שחור ולמרות שיש כמה שתיינים שעדיין נוכחים בשולחנות הקטנים הרעש היחיד שנשמע הוא קול המגפיים הכבדות המכות בעץ. סצנת קלוז אפ על המגפיים של הזר המסתורי. המגפיים מטפטפות מים, מתירות שובל ארוך מנצנץ מהכניסה עד לדלפק. קול גרוני עמוק מבקש כוס משקה והברמן - שמסתיר טוב טוב את התקף הלב שחטף מכניסתו הסוערת של הזר - מושיט כוס זכוכית ללקוח, אותו הוא עדיין מנסה לאמוד ללא הצלחה.
בעולם אחר כלשהו, בו מספרי סיפורים משנים את המובן מאליו, בחורה נאה הייתה מגיחה מהחדר הצדדי עם מגש אבל הוא נשמט מידיה ברגע שהיא עוברת ליד הברנש המוזר. כאילו הוכרז אות הפתיחה של הקרב כולם עומדים על רגליהם , הברמן, הקרוב ביותר לאיום, מכוון אליו רובה ציד ארוך ועיניו מנצנצות מרוב טירוף. הוא צורח, מנסה להיראות פרוע כמו כלב חולה כלבת מנסה לעשות התקפת לב לבחור במחשבה שהוא פושע נמלט וכמובן להחזיר לו על התקפת הלב שגרם לו כשנכנס באופן מפחיד שכזה לבר שלו. כניסה דרמתית כזאת הוא אף פעם לא הצליח לעשות (בפעמים היחידות שהוא ניסה הוא רק גרם להתקפת צחוק מצד הבחורות, אירוע שמביך אותו קשות כל פעם שהוא נזכר בו) והגיע הזמן שמישהו ישלם על כך.
עכשיו אנו צופים בכמה רגעים "מורטי עצבים" עם תופים שקצבם הולך ומטפס ואז- טה, טה , טה טדדםםםם - צחוק נשי מפיג את המתח.
"זה גיימס! בשם כל השדים, זה גיימס!"
"מי?" צווחים חבורת הזאבים מאחורי הקרבן. כמעט ניתן להרגיש את לשונותיהם החייתיות משתרבבות מפיהם. הם מריחים דם אבל הבחורה נתקפה שיגעון כי היא הולכת לברמן וידה תופסת בקנה הארוך, מסיטה אותו לצד.
"זה ג'יימס, חבורת מפגרים שכמותכם!" הבחורה צורחת אבל אם היא קיוותה לחדור להכרתם המעורפלת של חבורת צעירים שתויים שלא זכו לקרב אקדחים כבר 24 שעות היא קיוותה לחינם בעיקר בגלל שהזר ניצל את הסחת הדעת ושלח את ידו לפנים. כולם שבים להתמקד בו כמו חבורת אריות, מאיישים את עמדות התקיפה , ממתינים שמישהו יעז לירות את היריה הראשונה אבל כל מה שהזר עושה זה להסיר את כובעו ולחשוף את פניו.
נשימת הצופים נעתקת. עיני יהלומים, לסת מרובעת ושיער גולש. הבעת פנים האומרת אמון וטוב לב. את הבחור הזה כולם מחבבים. טוב , כולם חוץ מהחבורה מאחוריו ,לידו ומכל צדדיו כמובן. למה? ככה. זה המערב הפרוע וככה זה עובד. רגע, אמרנו שמשנים את התקליט השבור שכולם מכירים, לא? אז נעשה שהברמן מושך את הבחור המכונה גיימס לחיבוק אבהי , גורם לו להיראות הרבה פחות גדול ומאיים ושהחבורה מאחוריו- אלה ששלפו עליו סכינים ואקדחים ויאיימו לתקוע אותם במקומות רגישים - יהיו חבריו , שמחים ומאושרים על שובו המפתיע של מנהיגם האבוד.
כאן תתחיל סאגת סיפורי ההרפתקאות של הבחור שאט אט מתברר שהצליח לעשות כסף טוב במקום בו שהה, היכן שזה לא יהיה. תמונת קלוז אפ תתפוס נצנוצי יהלומים, חפיסות דולרים (כרוכים יחד בגומיות) ובלוקים של זהב מותך. "את כל זה אתה חושף כאן, על השולחן, שכולם יראו?" תוהה הבחורה. נקרא לה קלודין. קלודין המקסימה היא היחידה עם מוח צלול לגמרי וכולם יודעים את זה אבל ג'יימס מחייך ומסתפק במשיכת כתפיים. שאר הבחורים אפילו לא מעיפים מבטים זהירים לחדרים שמעליהם. לפתע עולה בדעתה של קלודין שהם דווקא ישמחן לקצת אקשן. היא נאנחת אבל מעיפה מראשה את המחשבה המטרידה. ג'יימס שלה זכה בכל הקופה! "זה הכל שלנו", קולו של ג'יימס הוא קול של מנהיג אבל חיוכו הממזרי נעלם. השתיקה מפתיעה אותו. בחור צנום עם רטיה על העין בולע רוק בקול. "באמת תתחלק איתנו, ג''ימס? בכל זה?".
פניו היפות של ג'יימס מתמלאות כעס. "מה קרה לכם, כולכם? אתם מפקפקים במילה שלי? מילה של גיימס זו מילה. לא שכחתי, טי, שרק בזכותך השגתי את הורסי, ושאתה - פיירמן , הלווית לי את המגפיים ואתה , בון , את האקדח.." עיניו של הגיבור -שעד אותו רגע ראינו רק את יופיין - מקבלות תכונה שמתאימה למכונת יריה.
"כל אחד מכם נתן לי משהו שעזר לי במסע הזה, אל האוצר האבוד. אם לא אחלוק בזה ואפר את מילתי - אולי לא אזכה להינות מזה". ידה של קלודין מושטת אל פניו. "חשבתי שמתת.." ג'יימס מחייך חיוך ממיס וקם. "תראי.." הוא חופר בשק מלא אבק דרכים ושולף משם רדיד כסוף מנצנץ. הוא כורך אותו סביב מותניה הדקיקות ומטה את פניה למעלה, לכיוון פניו."יפה לא?", הוא שואל. "כמעט כמוך". סצנת הנשיקה מלווה בריקודי שמחה של הבחורים ובפעלתנות יתר של הברמן. כל אחד קיבל את חלקו באותו לילה כל אחד מהחבורה של גיימס ריפד את כיסיו אבל הצרה הייתה שכל פיסת יהלום או שטר של דולר היו מקוללים ואחד אחד הם מוצאים את עצמם נרדפים ומחוסלים כשהנותרים נאבקים להבין מה מקור האוצר ואיך ניתן להסיר את הקללה. הסוף. או לפחות - הסוף של ההתחלה המקורית שהמצאתי. לא רע נכון? הנה לנו התחלה שונה מהצפוי אבל אם נחזור לסיפור המקורי שעליו דיברנו אז שם אין שום שינוי מהמוטיב הקבוע - הנכנס לבר נראה מסתורי בדיוק כמו שהיינו מצפים ממערבון קלאסי , הברמן האומד אותו מצליח לבסוף לקלוט מי - ומה - מוזר לו בטיפוס הזה, הבחורים מאחורי הגיבור אכן שולפים סכינים ואחרי שהגיבור מראה להם מאיפה משתין הדג העלילה נפתחת. פספסתי משהו? לא נראה לי..
הגיבור עם הסוס והפנים המסותתות להפליא (זה אומר שהוא חתיך, הבנתם? הגיבור, לא הסוס) הוא גלרט הקוסם. למה הוא קוסם ומהם הכוחות שלו? זה לא מתגלה בהמשך (אבל Wait for it)
הוא מחסל מפלצות ויצורים מיתולוגים שמזיקים לבני אדם ולכן הוא מגיע לפונדק המזוהם שלנו, כדי לחפש עבודה. השמועה שרצה בעיר טוענת שיש למלך בת שהפכה למפלצת והיא - הנוראית מכל - אוכלת אנשים כבר 7 שנים. למרות אכזריותה המלך מסרב שיהרגו אותה והקרבנות נערמים.
אם סיפור על מפלצת , מלך וקרבנות נשמע לכם מוכר לא טעיתם. בסיפור המינוטאור והמלך מינוס, המלך חוטא לאפולו ונענש באמצעות מפלצת שהמלך כולא במבוך וכל שנה מקריב לו שבעה עלמים ועלמות כך כל שנה עד שמגיע תזאוס הגיבור ומחסל את המפלצת בעזרת הנסיכה, בתו של מינוס. עכשיו..תנו לי לומר לכם משהו לגבי העתקה ממיתולוגיה - כולם עושים את זה, אוקי? אני לא אומרת שזה אסור או מגונה אבל כשזה כל כך שקוף זה בהחלט לא מרשים ואפילו מאכזב בעיקר אם אופן הכתיבה מתאפיינת באישיות של זחל מת. כן, קראתם נכון. כל מי שקרא את הספר הזה לא יכול להימלט מהעובדה שהסופר פשוט כותב עלילה בלי שום רגש, שום רגש.
זאת הבעיה הראשונה והחיסרון הגדול שבספר. לא אכפת לי כמה אבק כוכבים תשפוך על הדמות שלך, כמה תהפוך אותו לאגדה מהלכת אם אתה לא יודע לכתוב - הכל יהיה גרוע, גם העלילה הכי מגניבה והדמויות הכי "קוליות" שיש ומה קולי יותר מעוד קטעים ועוד קטעים מסיפורי האגדות שכולנו מכירים בהם גלרט הופך לדמות הראשית? אני לא צריכה להסביר לכם למה חלקים רבים מדי לא שווים שאזכיר אותם.
עכשיו נעבור לדמות הראשית, החיסרון הבא. גלרט הוא דמות שאין אפשרות להכיר ולאהוב אותה. אנחנו לא מקבלים הצצה לעולמו הפנימי דרך המחשבות שלו כי אף פעם לא נכתב שהוא חושב באופן שאינו תפעולי - רובוטי. יש קטע בו החבר של גלרט פצוע אנוש והשומרים לא איפשרו להם להיכנס לעיר בלילה כך שהם היו צריכים לחכות לרופא עד הבוקר. הייתי מצפה שהסופר יתן לי משהו מלבד התעקשות לעבור בשער ולבסוף הכלה רגועה של חוקי בני האדם. היה בזה קטע כמעט .. לא אגיד רובוטי אבל כמעט כאילו גלרט הרגיש שזה מה שמצפים ממנו אבל הוא עצמו לא חשש לחיי החבר שלו שאגב בינו לגלרט אין בעצם כמעט שום דבר שקושר אותם יחד. הם לא מעלים זיכרונות עבר, לא דנים ברגשות או בתהיות על כלום מלבד להתלונן מדי פעם על העבודה כמו צמד סוהרים ממורמרים הם בעצם לא עושים כלום ביחד, במה שניתן לכנות חברות.
אולי הסופר ציפה שנבין לבד את המחשבות של הדמות או נדמיין בעצמנו מה הוא מרגיש או מה קושר אותו לאנשים אבל לי זה היה כמו לקבל עצם ולדמיין שזה סטייק. ההומור היחיד שאפיין את גלרט כדמות היה משהו בסגנון של- מעניין את סבתא שלי. זה הצחיק אתכם? לא חשבתי שכן. בקיצור כל הדמות כמו נשאבה מקומיקס של באטמן - קשוח , קר ושתקן ברמה שממש לא יכולתי להכיל את הכלום ושום דבר הזה וזה לא שיש לי בעיה עם גליד קרח , יש פעמים שזה דווקא מתאים אבל אפילו זה לא נעשה כמו שצריך, כאילו הסופר התקשה להתחבר לחלק הזה באישיותו. דברים נוספים לא היו ברורים לי. גלרט תמיד מבקש יפה לפני שהוא משתמש בכוח , תמיד מוסרי (משהו שלא לימדו אותו במצודת המכשפים שם למד) כשאין לזה שום בסיס או הסבר. נכון שזה מה שגיבור קלאסי אמור להיות אבל ההעתק - הדבק הזה היה כל כך חזק שממש הרגשתי את הצורך בהסברים לדברים הכי פשוטים - מי הוא? למה אכפת לו? מה פתאום הוא מסכים להפסיד כסף בשביל חוקי מוסר שאף אחד לא לימד אותו את חשיבותם? משהו ששאר עמיתיו למקצוע לא עושים..ממה שזכור לי אין תשובה בספר והאמת? לא רציתי תשובה מהסופר , רציתי תשובה מגלרט עצמו, שנשאר כמובן מתסכל כרגיל.
לאורך הקריאה מתגלים רמזים (ככה אני קוראת להם) לחוסר התיאום בין הסופר לעולם הפנטזיה. למשל כשגלרט אמר לינפר שהם יכולים לפטפט על אנטומיה ככל שירצו אחרי שידברו על הנושא שלשמו הגיע לדבר איתה. אני אפילו לא זוכרת למה הוא היה צריך לרכז אותה ולשוב לנושא (כנראה חלק נוסף מהשטיק הקבוע בו הדמויות שסביב הדמות הראשית תמיד מברברות רק כדי שהבחור הקשוח יוכל לגרוף נקודות על היותו זה שאומר - תפסיק לברבר, נציב/ברמן/מכשפה/מלך ותגיד לי דוגרי מה קורה כי אני כזה טיפוס דוגרי , אני ישר ולעניין הנה האקדח אתה רואה? איזה גיבור מהסרטים אני נכון? בוא נלך לחסל עוד כמה מזיקים שאף אחד לא יכול עליהם חוץ ממני והכל בשתיקה של צניעות מזויפת כי אני כזה מגניב אז אני לא משוויץ אני נותן לאחרים לעשות את זה בשבילי) אבל בכל מקרה..נראה לכם הגיוני שמכשף יגיד אנטומיה?? המילה אנטומיה שייכת למין האנושי והוא הרי לא אנושי, נכון? אז למה שמכשף יגיד אנטומיה? המילה אנטומיה שייכת למדע!
חיסרון ענק נוסף הוא השמות - פילוונדרל, אלטיבלד, אייסט טואירסאק, יסקיייר, חיראדן. התעייפתי רק מלכתוב אותם..
הקסם גם הוא לא מוסבר. פעם מדובר בקמע שזוהר כשגלרט מחזיק אותו וזה יוצר קסם שהסופר לא טורח להכניס אותנו למקור המופלא שלו ופעם זאת רונה שגלרט ממלמל רק כי - ראו זה פלא - אחת המורות שלו במגדל המכשפים אמרה לו פעם שזה מה שיוציא אותו מצרות עם ג'נים בבקבוק.. מה הוא אמר? מה זה חשוב? העיקר שזה עבד. (אחר כמה עמודים הסופר מואיל בטובו לספר לנו שזה בסך הכל ברכה נחמדה של לך לעזאזל שד ארור וזה זעזע את השד עד עמקי נשמתו אז במקום לפצח לחבר הטוב של גלרט את הראש שכבר היה בין לסתותיו הוא בחר לחוס על אוזניו הרגישות ולברוח על אממ חייו?) איך גלרט זכר את המשפט המוזר בשפה המוזרה (נכתבת בשפה מומצאת ללא תרגום) בדיוק בזמן הנכון אחרי - יש להניח - שנים שלא שמע את המשפט הזה? באותו אופן שרון זכר את הלחשושים של הארי מהשנה השנייה כשהיה צריך להיכנס לחדר הסודות בשנה השביעית.. הגיוני נכון? אה ובל נשכח את האגרופים והחרב הרי אין דבר שמאפיין מכשפים יותר מאגרוף קשה וטוב וחרב מוגאלת בדם... לא קסמים..את זה הוא בקושי צריך, הבודי בילדר שלנו.. שקית הקאה , מישהו? היו גם קטעים בהתחלה שהוא השתמש בחומרים כמו אבקות שממש הזכירו לי סמים כי הוא גם דיבר על ההשפעה הפיזית שהייתה להם על גופו של גלרט, ככל הנראה אמצעי הגנה מהמפלצות אבל איך אני אמורה להעריך קוסם שמשתמש בסמים - משהו שכל אחד מאיתנו יכול ללעוס - במקום בכשפים??
עכשיו נזכרתי באיחור בעוד כמה קטעים שלא היו הגיוניים בעיני אז מוסיפה אותם כאן. מטרת הגיבור ורצף העלילה. בכל סיפור צריכים לדעת מה המטרה של הדמות , מה מניע אותה. זה יכול להיות חובת ממזר למלך שלו ולממלכה שלו כמו אצל פיץ אביר או שזה לגורל כל עולם הקוסמים כמו בהארי פוטר אבל זה חייב להיות ברור גם לדמויות וגם לקוראים. כאן הרגשתי שמה שמניע את הדמות זו מעיין חובה כפויה של סופר מרוחק שמכריח את המכשף להיות מניף חרבות ניצחי כשזה לא באמת משאת נפשו וזה פגע ברצף העלילה כי כשאין איזו מטרת על אז המטרה הבאה יכולה להיות רק לחפש מפלצת נוספת כדי לקנות כוס שיכר ולכבס את הבגדים וזה נראה לי כל כך שולי ואידיוטי..אולי זאת הסיבה שהוא כזה ריק מבפנים? כי אם כן, הוא יכל לחפש לו משהו אחר לעשות אם לא נראה לו משמעותי להציל עיירות ולשחרר קרבנות ממפלצות מעוררות אימה. בקטע הזה ראוי לציין שיש לו סוג של הדרכה מכוהנות שנמצאות במקדש כלשהו שם הוא יכול להיטען ולבקש עצה או לנוח בין מסע למסע אבל הדבר היחיד שזכור לי מה"עוזרות הרוחניות" הללו הייתה בקשה-דרישה של אחת מהן לעשות לו היפנוזה ששוב העיפה אותי למחוזות רחוקים מעולם הפנטזיה, משהו שבשלב זה כבר לא הפתיע אותי בכלל.
האגדה על גלרט מוסברת כשיר הלל שאדם זקן כלשהו סיפר לאנשים וככה הופצה הידיעה. אותו זקן ככל הנראה ראה בעיני רוחו את מעשי גבורתו של המכשף כי נחסך מהגיבור לסבול את נוכחותו אבל איך זה יכול להיות? האם הסופר הבין באיחור שלכל גיבור התלווה משורר/זמר/סופר שתיעד בשירה או כתיבה את מעשה הגבורה? האם זו הסיבה שבהמשך הדביק לגלרט חובב השתיקות והמסעות הבודדים (לא סתם הוא מכונה "הזאב הלבן") ידיד בשם יסקיייר שהוא גם משורר, כדי שיתעד הכל? אם כן, זה בסיס עלוב לחברות וקשר בין שתי דמויות כך אין פלא שנעדרת החברות האמיצה הכל כך מרגשת בין פיץ לליצן למשל או בין הארי וחבריו. כבר הסברתי שרגש זה הדבר האחרון שהסופר מתמחה בו ועדיין זה חסר.
עוד שאלה שנותרה פתוחה מבחינתי הייתה העובדה שהוא כביכול מפורסם אבל כמעט אף אחד לא שמע עליו וגם כששמעו עליו הסיפורים נעדרים את המוסר שהוא מנפנף בו כל הזמן (הוא סותר את הדעה הקבועה לגביו שהוא רוצח שכיר ומסרב לבצע כל עבודה רק כזאת שתציל אנשים) כאילו מחוסר עניין לציבור הפרטים הללו הושמטו? ממתי זה הגיוני? וגם אם "האגדה" עליו הייתה כוללת את העובדה שהוא קוסם שונה מכולם כי הוא מתאמץ להבחין בין טוב לרע לא בטוח שזה היה מציל את תדמית הקוסמים פשוט בגלל שנראה שהוא היחיד שפועל כך אז די עם ההתבכיינות שהוא כזה אצילי שצריך להתנהל מול בני אדם "גזעניים" כלפי בני מינו "המסכנים". אחד מהמבקרים החיובים של הספר השווה בין הקוסמים ליהודים ולשונאים שלהם לנאצים אבל תגידו לי אתם, איך בני האדם רוצחים קוסמים כמו חזירים בבית מטבחיים? בדיוק, הם לא ואם אתם הייתם שומעים סיפורי זוועות על מכשפים כל הילדות שלכם ופתאום היה מופיע לכם מכשף בסלון הייתם מבקשים ממנו חתימה? לא נראה לי וזה בסדר, זה לא הופך אתכם לרעים. רק אנושיים.
ניסיונות לשעשע - הדרכים בהן הסופר מנסה לייצר דמויות מצחיקות כל כך מגוכחות שאני אפילו לא אנסה לתאר אותן אבל אם קיוותם למעט הומור בריא כמו בפרסי ג'קסון החביב או ברטימאוס עם בדיחותיו המוחצות תשכחו מזה.
הסוף (ספוולרים!)
יניפר - המכשפה שגלרט נפגש בה עוד קודם לכן - נלחמת ללכוד שד ולבקש ממנו משאלות וגלרט מבקש מהשד את משאלתו האחרונה מבין שלוש מה שמאפשר לשד להשתחרר והסופר ממש כותב שהשד משוחרר , כבר לא כלוא אבל במקום לחסל אותם הוא בוחר לברוח..למה? אני לא הבנתי מה ההגיון בזה והאמת שרק חשבתי לעצמי - מאיפה הגיעה הרומנטיקה הנדושה הזאת לדמות שעד עכשיו הייתה פסל שיש? ממתי קלינט איסטווד מסיים בסוף הסרט עם הבחורה? ומה בכלל משך את המטורללת הזאת לגלרט חוץ מהעובדה שמי שמשחק אותו בסדרת הטלויזיה הוא הנרי קאביל הבנוי לתלפיות? מה זה אמור להביע, החפצה של גברים?!
עדיין לא החלטתי מה יכל להיות סוף אמין יותר אבל לא סוף טוב הכל טוב..זה פשוט לא מתאים בעיני לספר שאמור להיות כבד וריאליסטי באופן הפסימי בו הוא מביט על טבע האדם והרוע האנושי שאולי , בחלקו, מייצר עולם אחוז (מ) פלצות.
