שאפו לכנרת רוזנבלום על הספר הזה. על הרלוונטיות שלו, על כל מה שהוא, וכן, גם על מה שפחות טוב, ועוד אחזור לזה.
משפחת בן טובים היא מה שנקרא מלח הארץ. שלושה דורות מפתח תקוה שהחלו את דרכם העסקית מכמה עצי פרי הדר, והלכו והתרחבו והסתעפו לעוד ועוד תחומים. תשתיות, נדל"ן, פיתוח ובינוי, ועוד ועוד. את השושלת התחיל איציק הגדול, וכשביקש את ידה של פנינה, קיבל לא רק את ברכתו של אביה, אלא גם את ההון הראשוני, זה שיהיה הבסיס לחברה שהקים, חברת אטלנטיס. שלא כמו היבשת האבודה, חברת אטלנטיס תמיד בתנופת צמיחה, ופניה תמיד קדימה ולמעלה. לאיציק ופנינה נולדו שלושה בנים: יהודה, עודד, וגידי. וזה האחרון, תמיד היה האחר, השונה. תמיד היו התלחשויות לגביו, עד שבעיצומה של מלחמת לבנון עלה על מטוס והשתקע בלונדון. לא חזר מאז, ומת שם בגיל יחסית צעיר. כעבור כמעט שלושים שנה תופיע בחורה צעירה עם תיק גב, ורצועה המחזיקה כלב אימתני, ועל צווארה שרשרת עם מפתח. זה המפתח למחסן הבנוי על הגג בחברת אטלנטיס. המחסן שהיה שייך לגידי, ואף אחד לא נכנס לשם מאז עזב. הצעירה מציגה את עצמה כאליס, בתו של גידי.
האחים בני טובים עדיין לא יודעים שהמפתח הזה יפתח לא רק את המחסן שעל הגג, הוא יפער סדק במשפחתיות שלהם, ויערער אותה מהיסוד.
רוזנבלום כתבה (וכל כך יפה ומוחשי) על שלושה דורות, על העברה בין דורית, על משפחה ומשפחתיות. על ההבדלים בין הדורות: הדור השני שנולד אל תוך הייחוס המשפחתי שכבר היה בנוי, אל תוך העושר, וידע לא רק לזהות מאיזה צד מרוחה החמאה, אף ליקק אותה בתאווה ונהנה ממנעמי החיים שהביאה איתה. בני טובים אוהבים את המשפחתיות שלהם הדוקה וצמודה. אם זה בחברה, וגם בביתם שנקרא הנחלה, שהיא שטח רחב ידיים ובו בנויים כמה בתים, כשבכל בית מתגוררת משפחה. הסמיכות הזו ניכרת גם בכתיבה של רוזנבלום. במשפטים צפופים, כמעט ללא מרווחים, אבל יש משהו סוחף בצפיפות הזו, ומצאתי עצמי נשאבת למשפחת בן טובים ורציתי ממנה עוד ועוד.
בני טובים עומדים בפני ה-פרויקט של החברה בכל ימיה, והוא פרויקט "קיר המכשול". זהו קיר שייבנה סביב עוטף עזה, יהיה מצויד בטכנולוגיה מתקדמת שתתריע על כל ניסיון חדירה, ותדאג לביטחון תושבי העוטף. זה היה הרגע בו אמרתי לעצמי: "אין מצב, אין מצב!" זה כל כך המציאות שלנו כרגע, ואמרתי לעצמי שזה ספר שבטוח רוזנבלום ישבה לכתוב אותו במשך כמה שנים טובות, אבל ההדהוד שלו למצב שלנו פשוט מצמרר (אז כן, בסוף הספר יש פרק "לאחר מעשה" ושם היא מספרת על התהליך, והיא כתבה אותו במשך שבע שנים. צירוף המקרים והסמיכות הם ההוכחה שהמציאות תמיד עולה על כל דמיון)
אז מה היה פחות טוב? אז ככה:
יש בספר המון דמויות. המון! בתחילת הקריאה זה מבלבל, דורש לחזור אחורה להיזכר מי זה מי, ולשייך את זה להוא. אבל יש גם בשורה טובה: לא מתווספות עליהן עוד חדשות. פה ושם בודדות, אבל הגרעין נשמר. אז במהלך הקריאה הן נטמעות בזיכרון. אבל ריבוי הדמויות יוצר מצב שהן נשארות די "רזות", קצת חסרות עומק, וחבל. כי רוזנבלום כתבה אותן עגולות ומלאות, הן נבדלות אחת מן השנייה, וכל אחת קיבלה אפיון משלה, שנשאר לאורך כל הקריאה. הייתי רוצה להגיע לעוד רבדים שלהן, מגיע להן.
בשורה התחתונה השלם עולה על סך חלקיו, ומאוד מאוד אהבתי את הספר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
