ביקורת ספרותית על הכפיל מאת פיודור מיכאילוביץ דוסטויבסקי
הביקורת נכתבה ביום שני, 15 בדצמבר, 2014
ע"י Rosmesin


היה זה ערב ליל שישי של אחד הימים הגשומים המעטים בתל אביב, הגשם זעם ארצה כבר יותר משעה, הבהובי שמיים קולניים הקפיצו את הכלב הנודניק של השכן הקשיש אחת לחצי לשעה. אותה שעה ישבתי לי בפה חתום על יד המיטה עם מכנס קצר וקפוצ'ון עבה, כשמנורה צהובה קטנה ולא יציבה מאירה לי את דפי השיגעון של הפקיד האומלל גוליאדקין.

הספר נפתח בהתעוררותו לעוד בוקר אפור-שמיים, אפוף ערפל חרדתי, וחסר שקט של הפקיד הפטרבורגי גוליאדקין. בפתיחה מקבל אותנו דוסטויבסקי הצעיר כשברקע הערצתו לגוגול הגדול. תיאור השכמתו של הפקיד, התארגנותו וחיפושו אחר משרתו, אלו מלאים לגלוג סרקסטי גוגוליאני. אך בטרם עוברים עשרים עמודים, זווית הראייה הסרקסטית והלגלגנית הופכת במהירות רבה למופע חרדה נוירוטי של גוליאדקין, שמוחו הקודח לא מעניק לבעליו רגע בודד של מנוח חברתי. כל כולו עטוף בהלה ואימה. כל פרצוף, כל מבט שנזרק וכזה שיתכן ונזרק כלפיו, כל מפגש חברתי, ולו הבסיסי והפעוט ביותר, מוליך את הלך חשיבתו לחוסר שקט חריף וכבד.
ככל שהסיפור מתקדם והעמודים מתדפדפים, סבלו של הפקיד מחריף ותפקודו בחברה הופך ללא סביר. אירוע גדול הכולל את מיטב האדונים, שלמראה עיניהם נחרד בעבר לא פעם, הופך להתמוטטות איומה וכואבת של גוליאדקין, אירוע משפיל בערב פטרבורגי קפוא שמוביל לפתח הדרך במסע איבוד השפיות, כשמופיע כפילו הזהה לו לחלוטין. יחסי הפקיד וכפילו מתקדמים בהדרגה מנחמדים וסבירים לקטסטרופליים.
חשוב לזכור, הספר הזה, שהוא בעיקרו תיעוד הפרעה פסיכוזית של פקיד רוסי, נכתב על ידי דוסטויבסקי במאה ה-19, כשמספר שנות גילו עוד לא נגע ב-30.
חווית הקריאה ב'כפיל' מסעירה, מצחיקה לעיתים, מכאיבה ומאיימת, עצובה ומלאת התפעלת מהכישרון בה נכתבה.
9 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ