כל חיי הבוגרים אני עסוקה בניסיונות (לא מוצלחים) להתרחק מהעבר המשפחתי שלי כמהגרת (למרות שעברו 44 שנים מאז הגעתי לארץ), שהתבגרה במשפחה בעייתית. בשכונה בעייתית. בבית ספר איום ונורא. ולעצב את עצמי מחדש. במובנים רבים, בטח במובנים הנפשיים, הייתי צריכה להצמיח את עצמי מעפר. להתרחק מקולות רעים שטמונים בתוכי עמוק, ולוחשים לי לחישות ארסיות: את לא מוצלחת, את לא שייכת, את לא ממש טובה בכלום, את לא מספיק יודעת, המשפחה שלך דפוקה ואוי ואוי אם יידעו מזה. אז בגיל 18 החלפתי את השם, לא סיפרתי דבר אודות משפחתי והעבר. גם סיפורים רחוקים רחוקים, מכפר בגבול מולדובה ורומניה שם גדלתי ושם במרחבים, ביערות, בשלג – התעצבו חלקים משמעותיים של נפשי, (ושמוצאים בסופו של דבר את הדרך לכתיבה שלי היום). כאילו התחלתי בגיל 20. באוניברסיטה. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להיחשב מוצלחת לפי המדדים שקבעתי לעצמי. תואר ראשון ושני ושלישי ועוד תואר ראשון בספרות, למדתי וקראתי כדי לדעת. אבל (לא) הפתעה: שום דבר לא הרחיק אותי מהרגשת הדפיקות. רוב חיי נרדפתי בידי שלושת השדים: בושה, אשמה ותחושת דפיקות. אבל כלפי חוץ הייתי אישה מתפקדת למופת. על התקפי החרדה שמהם סבלתי ובהם לא טיפלתי אף פעם – איש לא ידע. אפילו לא בן זוגי. ואפילו לא אני, כי מיהרתי למחוק אותם בכמה קילומטרים של ריצה מהירה בים. כך, עד לפני כמה שנים. אז באתי לבן זוגי ואמרתי: אני לא יכולה יותר. בכל ביקור בבית אימי, אני מתפרקת. בכל ביקורת של מי שזה לא יהיה, אני רוצה להזדחל למאורה ולא לצאת משם. העבר חי בתוכי מה שלא אעשה ומי שלא אהיה.
את הספר הזה אני קוראת עתה, אחרי הסערות הגדולות שלי. בנקודה טובה בחיי. אבל הקריאה בו היתה כמו התבוננות בתוך מראה. מעבר לרוחב היריעה והידע של הכותב, הספר כתוב בצורה אינטליגנטית, הסיפורים מאירים ומבהירים היטב את השאלה האם אדם יכול לברוא את עצמו מחדש. האם זה אפשרי, כשהעבר והילדות חיים בתוכנו. התשובה היא מורכבת. אולי אפשר לברוא משהו, אבל לא מחדש, ולא מבלי שהעבר יהיה חלק בלתי נפרד מה"חדש" הזה. שטרנגר כותב:
"אנשים כאלה שרויים לעיתים קרובות במלחמת מוסר נגד גורל אשר דן אותם לתחושת אשמה בלתי נסבלת. הם אינם יכולים לנתק לחלוטין את קשריהם עם משפחתם, קבוצתם האתנית או דתם מבלי לחוש משהו הדומה לכריתה נפשית. יהיה עליהם לשכוח קולות, ריחות, מראות, שירים וסיפורים מתקופת ילדותם משום שכל אחד מהם מתקשר להאשמה "איך יכולת לעשות לנו את זה?"
אני גילתי שכדי לחיות בשלום, אין ברירה אלא לאטום את האוזניים לקריאות החיצונית : איך יכולת לעשות לנו את זה?" ופנימה: לא לעשות "את זה לעצמי": לא לשכוח מהכל. בטח לא למחוק, לזכור שהסיפורים, והקולות והמראות הם שם, מה שלא יהיה.
פשוט ספר נהדר.