ביקורת ספרותית על לב רעב מאת אשכול נבו
ספר טוב

---

****





קשה לומר שאני נכנס לקריאה של ספר של אשכול נבו "טאבולה ראסה" בלי דעה מוקדמת. מצד שני, אולי גם אם לא הייתי יודע מי זה אשכול נבו, גם אז הייתי חושב אותו דבר. לעולם לא אדע. לא רק זה - נבו הוא סופר כל כך ישראלי, ישראלי יותר מ"ישראל ישראלי" שמודפס על כרטיסי האשראי בפרסומת של לאומי קארד, שאולי אי-אפשר, גם לא למי שבכלל לא קרא אף פעם ספרים שלו, להגיע אליהם טאבולה ראסה. אתה מכיר את כל הדמויות האלה, היית איתן בתיכון, בצבא, בהפגנה, בסופר, בדירת השותפים בגבעתיים, אלה האנשים שלך, החברים שלך, המשפחה שלך, בסיפור הראשון זה הרס"פ שלך, בסיפור הרביעי זאת ההיא שיצאת איתה פעם ושנתיים אחרי שנפרדתם אבא שלה מת והיא התחתנה עם הג'ינג'י שהיה פעם חרדי שכנראה מופיע בסיפור השביעי.

אז אני קורא את הסיפורים האלה אחד אחרי השני, והם נעימים ומוכרים ומחליקים בגרון ויש להם את כל הדברים שאני מחבב, מהעברית המדודה והחכמה דרך העלילה הפשוטה אבל לא פשטנית ולא מתיימרת, ובכל זאת - למרות שדי אהבתי חלק מהסיפורים - עדיין הרגשתי שמשהו לא לגמרי מילולי מנקר לי בעורף. מה זה? למה זה לא עובד לי? הכול נכון כאן.

סיימתי לקרוא את הספר בערב, ובחמש בבוקר פתאום התעוררתי והבנתי מה העניין. הדמויות של אשכול נבו הכי אמיתיות שיש. זה בדיוק הרס"פ ההוא מהמילואים וההיא שיצאתי איתה, אבל כמו שקראתי פעם באיזה מקום, סופר הוא למעשה סוג של כייס, של גנב זהויות. כשהוא יוצא לפאב לפגוש אנשים או מטייל בדרום אמריקה הוא רק כאילו נמצא שם. מה שקורה אצלו תכל'ס זה שהוא אוסף סיפורים, לרוב רק שברי סיפורים, שברי זהויות, התנהגויות, קטנות של יום-יום, דברים שאנשים רגילים מנפנפים הצידה כי זה לא חשוב, אצל סופר זה הברד אנד באטר. אחרי שנים של מיני תחקירים כאלה, נוצר ארסנל עצום של חתיכות של דמויות וסיפורים שאפשר לשזור יופי יופי לתוך סיפור חדש - זה, כמובן, בהנחה שאתה יודע לכתוב. ואשכול נבו יודע לכתוב הכי יפה שיש.

אלא שהכתיבה היפה מחפה לעתים על כך שהדמויות האלה, מרוב שהן נחמדות ובנויות כל כך יפה ויש להן אופי (טוב, שברי-אופי, קצת מההוא וקצת מההיא ועוד פירור מעוד איזה סיפור שהתאים) וסיפור יפה - אין להן קיום אמיתי בעולם, אפילו לא העולם הספרותי. כמעט תמיד הן חסרות את האדג', את הניצוץ האנושי שהופך בן אדם ייחודי לבן אדם אמיתי, לא רק סט של תכונות, היסטוריה מומצאת וסיפורים משפחתיים גנובים. לפעמים החיים שלנו נראים לנו כל כך עמומים וחסרי ייחוד, כי מה יש לנו כבר לספר על עצמנו? אבל וואלה, אני לא אני כי נולדתי למשפחה כזאת וכזאת, יש לי כך וכך אחים ואחיות, שירתתי בתותחנים ולמדתי בבצלאל ועוד אלף תכונות. אני הרבה יותר מזה, וכך גם כל אחד מאיתנו, אבל קשה כל כך להגיד למה ואיך זה קורה בדיוק. אף אחד מאיתנו לא רוצה שיצמצמו אותו ל"ההוא שהוא מתנחל אבל רגיש" או "ההיא שהתאהבה פעם, הלב שלה נשבר והיא התחתנה עם מישהו שהיא לא אוהבת".

כשכותבים כל כך יפה על סטים של תכונות, בסוף מה שיוצא זה פרנקנשטיינים עשויים לעילא, שאין בהם רוע ואין בהם אדג' ואין בהם ניצוץ והפגמים שלהם מחושבים היטב ומשוייפים עד הקצה, שחלילה אף קורא לא ייפצע. הם מתהלכים ביקום הספרותי כבני-בית, כמו דמויות בסים-סיטי "תל-אביב", בטוחים שאף אחד לא שם לב, ואולי באמת לא שמים לב. אבל לפעמים, משהו במטריקס הזה מזייף, כמו זה שהחברים של הגיבורים תמיד מדברים איתם אחרי טניס/סקווש/כדורסל באיזה בר/מסעדה משפחתית/מקום שמגישים בו את הצ'ורבה הכי טובה בראשון מערב, כמו זה שהם תמיד מכירים את המילים של השירים, כמו זה שהריבים שלהם ושל בני/בנות הזוג שלהם אף פעם לא מקוטעים ומסריחים וחסרי היגיון כמו בחיים האמיתיים אלא מין... ווס אנדרסוניים (בגירסה החיפאית) כאלה, מנוהלים ורהוטים ועשויים היטב, עגולים ושלמים. הכול מונח במקום. האקדחים שאמורים לירות במערכה השלישית מונחים אחר כבוד ובמקום בולט על השולחן במערכה הראשונה, והכול נהדר וטוב.

****

שורה תחתונה, הספר נעים לקריאה. יש בו סיפורים טובים ומרגשים, יש כאלה שחלק מהם טוב ומרגש, ויש כאלה שפחות. למי שאוהב ספרות ישראלית וסיפורים קצרים, או לזהות את הרס"פ שלו מהמילואים, יש פה מוצר צריכה פירסט קלאס.

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על לב רעב