ביקורת ספרותית על כולם במשפחה שלי הרגו מישהו - ארנסט קנינגהם #1 מאת בנג'מין סטיבנסון
ספר טוב

---

רונלד נוקס היה כומר, תיאולוג, שדרן רדיו וסופר שכתב ספרי בלש בתקופה המכונה "תור הזהב של הספרות הבלשית".
אתם יודעים על מה מדובר, התקופה ההיא של אגתה כריסטי ודורותי סיירס ועוד סופרים שהשמות של רובם, אני מודה, לא באמת מוכרים לי.
לא כולם יכולים להיות על זמניים.
נוקס, בכל אופן, ניסח עשר דיברות לכתיבת ספרות בלשית. הן מופיעות, בצנזורה מסויימת, בתחילת הספר "כולם במשפחה שלי הרגו מישהו" והנה הגירסה המלאה היישר מויקיפדיה:
- יש להזכיר את הפושע בחלק מוקדם של הסיפור, אך אסור שהפושע יהיה דמות שמחשבותיה נחשפו לקורא.
- כל פעולה על טבעית נשללת כדבר מובן מאליו.
- אסור שיהיו יותר מחדר סודי או מעבר סודי אחד.
- אסור להשתמש ברעלים שלא נתגלו עד כה, ולא בכל מכשיר שיזדקק להסבר מדעי ארוך בסופו.
- אסור שיופיע בסיפור אף סיני. (זוהי ביקורת על שימוש נפוץ בדמויות אסייתיות סטריאוטיפיות מאוד בסיפורת הבלשית של אותה תקופה)[19]
- אסור ששום צירוף מקרים יעזור לבלש, ואסור שתהיה לו שום אינטואיציה בלתי־מוסברת שתתברר כנכונה.
- אסור שהבלש עצמו יהיה הפושע.
- על הבלש להכריז על כל רמז שהוא מגלה.
- אסור ל"עזר כנגדו" של הבלש, ה"ד"ר ווטסון", להסתיר מהקורא שום מחשבה שעוברת בדעתו: האינטליגנציה שלו חייבת להיות מעט, אך מעט מאוד, מתחת לזו של הקורא הממוצע.
- אסור שיופיעו אחים תאומים, וכפילים מכל סוג, אלא אם כן הכינו אותנו אליהם כראוי.

הכללים האלה נועדו ככל הנראה לוודא שהספר שאתם קוראים יתן לכם את התחושה הנעימה שעבדו עליכם, כלומר הפנו את תשומת לבכם לכל מיני כיוונים שלא חשבתם עליהם כשכל הזמן הפתרון היה מול עיניכם, אבל בשום אופן לא שרימו אתכם: שבסוף אחרי כל הרמזים שקיבלתם, הרצח בכלל בוצע ע"י כוח עליון כלשהו שלא יכולתם לקחת בחשבון, או ע"י רוצח שהופיע כ"כ מאוחר בסיפור עד שלא היתה לכם שום אפשרות לחשוד בו מלכתחילה.


האם אפשר לנסח דיברות גם לקוראי ספרות בלש?
אני מניחה שהשתיים המרכזיות יהיו:
- לא להציץ בסוף הספר
- לא לעשות ספוילרים לקוראים אחרים

ברוח הדיבר השני, אני יכולה לומר לכם שמאחורי כל הסיפור הססגוני והמופרע הזה, יש שלד שמבוסס על עלילה בלשית כלשהי שקראתי בעבר, אבל לא אתן שום רמזים נוספים לגביה כדי לא להרוס לכם.
בכל אופן, בלי להציץ בסוף הספר, ידעתי די מהר מי הרוצח.ת כי זיהיתי את הרעיון שנלקח, במודע או שלא, מאותה עלילה.
אני שמחה לבשר לכם שזה לא פגם בהנאה שלי מהספר המצויין הזה.

בשנים שעברו מאז נוסחו הכללים, סופרים הירבו לאתגר אותם.
פעולה על טבעית? עירוב ז'אנרים של בלש ושל פנטזיה? ודאי.
רוצח שמופיע בשלב מאוחר יחסית, רוצח שמחשבותיו נחשפות לקורא, בלש שהוא גם הפושע, "עזר כנגדו", סוג של ווטסון, שמסתיר מהקורא חלק ממחשבותיו, יכולה לחשוב על דוגמאות לשבירה של כל אחד מהכללים האלה, אם בניסיון לטלטל את הז'אנר ולחדש אותו ואם מתוך רשלנות או חוסר הבנה של איך הז'אנר הזה אמור לעבוד.

אבל האם אפשר לטלטל את הז'אנר ולחדש בו גם בלי לשבור את הכללים האלו?
מסתבר שאפשר. אנתוני הורוביץ עשה את זה ב"רצח לפי הספר" וסטיבנסון עושה את זה פה.
שני הספרים שונים מאוד אחד מהשני, אבל דומים באהבה שלהם לז'אנר, לקלאסיקה, למנגנון.

אז כן, הספר הזה מלא באהבה ובכבוד לז'אנר, לקלאסיקות, לכללים של נוקס, ועם זאת, הוא לחלוטין יצירה מודרנית שמוצאת כל פירצה אפשרית באותם כללים.
המספר עוסק לפרנסתו בכתיבת מדריכים לאנשים שרוצים לכתוב ספרי מתח, לכן הוא בקיא בז'אנר ואופן הסיפור שלו מלא במודעות עצמית עם הערות בסגנון:
"ברור ש... (כך וכך קרה) כבר קראתם ספרים מהסוג הזה" כשמתרחש אירוע קלאסי, שלא לומר קלישאתי.
עם "ספוילרים" לגבי דברים שיתרחשו בהמשך העלילה שאינם באמת ספוילרים, כי נראה אתכם מחלצים מהם משהו.
עם שתילת רמזים אקראיים שהקורא יכול לפספס בקלות ואז הפניית זרקור מכוונת אליהם: ""תירגעו. לא בזבזתי עכשיו שבעים מילים על תיאור מדליה כי אין לה חשיבות".
עם דבקות באמת, כפי שהמספר הבטיח מראש, אבל לאו דווקא בכל האמת, כך שמאורעות רבים שהמספר מתאר לכם מקבלים תפנית מעניית כשהוא משלים את התמונה כמה עמודים מאוחר יותר.
עם ציון העמודים בהם יתרחשו מקרי המוות השונים בספר ממש בתחילת הספר והפניית תשומת הלב לאופן בו המספר כותב ומספר את סיפורו.

התוצאה מרתקת, משעשעת, מלאת טוויסטים וכיפית מאוד, ואפילו אם ניחשתם מי הרוצח.ת - תסמכו על סטיבנסון שיש לו עוד המון הפתעות בשרוול בשבילכם, ממש כמעט עד העמוד האחרון.

מומלץ לאוהבי הז'אנר.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על כולם במשפחה שלי הרגו מישהו - ארנסט קנינגהם #1