ביקורת ספרותית על בבוא מותי - ("בשוכבי גוועת") מאת ויליאם פוקנר

---

"בבוא מותי" (as I lay dying) פורסם בשנת 1930.
הדמות הרשית ברומן היא אדי באנדרן (Addie Bundren), אישה שהביאה לעולם חמישה ילדים ונשואה לאנס באנדרן.
לזוג ברנדן חמישה ילדים- קאש, דארל, דואי דול באנדרן, ורדרמאן וג'ול (שהוא מבין החמשיה הכי קשור ואבל למות האם.
הוא למעשה בן לא חוקי הבא מגבר אחר- ריווהד וויטפילד).

מה שמניע את העלילה, גסיסתה ומותה של אדי בנדרן בעירה שכוחה במדינת מיסיסיפי ובקשתה האחרונה- להיקבר בעיר הולדתה- ג'פרסון.
ברומן מובא תהליך האבל וההבאה לקבורה של האם (לרוב) מצד חמשת ילדיה, או מקורבים למשפחה.
כול פרק נקרא על שם הדובר, המספר ברומן למעשה מובלא. מה שהקוראים מקבלים הוא זרם תודעה של כול בן משפחה בנוגע למות האם והבאתה לקבורה.
המספר המובלא משלים פערים בתיאור ההתרחשויות.

""אמא", דואי דל אומרת;"אמא!" היא מתכופפת מעל המיטה,
הידיים שלה מורמות קצת, המניפה עוד זזה כמו בעשרת הימים האחרונים, והיא מתחילה לקונן. הקול שלה חזק, צעיר, רוטט
וצלול, מוקסם מהגוון והעוצמה של עצמו, המניפה ממשיכה לזוז בלי הפסקה למעלה ולמטה, לוחשת את האוויר שלא מביא תועלת.
ואז היא משליכה את עצמה על הברכיים של אדי באנדרן, לופתת אותה, מטלטלת אותה בכוח זועם של צעירים ואחר כך
היא משתרעת פתאום על קומץ העצמות הרקובות שאדי באנדרן השאירה, מרעידה את כול המיטה לרחש ממלמל של המוץ במזרון,
זרועותיה פרושות והמניפה ביד אחת עוד חובטת בנשימה שמתפוגגת לתוך השמיכה."
(ע"מ 49).

בפרק בה דארל מספר על גסיסת האם והעיתסקות המשפחתית במותה המתקרב.

"לפעמים אני לא כל כך בטוח שיש לנו זכות להגיד מתי בן אדם הוא משוגע ומתי לא. לפעמים אני חושב שאף אחד מאיתנו לא לגמרי משוגע ואף אחד מאיתנו לא ממש שפוי עד שרובנו משכנעים אותו שהוא ככה או ככה. כאילו מה שקובע זה לא מה שהבן אדם עושה, אלא איך שרוב האנשים מסתכלים עליו כשהוא עושה את זה.
כי ג'ול יותר מדי מחמיר איתו. נכון שהסוס של ג'ול נמכר בשביל לקרב אותה לעיר, אז במובן מסוים דארל ניסה לשרוף
את הערך של הסוס שלו. אבל כמה פעמים חשבתי לפני שחצינו
את הנהר וגם אחרי זה, שזה יהיה ברכה מאלוהים אם הוא באמת
ייקח לנו אותה מהידיים וייפטר ממנה באיזה דרך נקייה, ונראה
לי שבזמן שכ'ול כל כך התאמץ להוציא אותה מהנהר, הוא פעל
איכשהו נגד אלוהים,ואז, מתי שדראל ראה שאחד מאיתנו יצטרך
לעשות משהו כנראה, אני כמעט יכול להאמין שהוא פעל נכון
באיזה אופן. אבל אני לא חושב שיש משהו שמצדיק להצית אסם
של מישהו ולסכן את החיות שלו ולהרוס את הרכוש שלו.
ככה אני מבין שבן אדם הוא משוגע. ככה הוא כבר לא יכול להגיע
להסכמה עם אנשים אחרים. וכנראה אין מה לעשות איתו חוץ
ממה שנראה נכון לרוב האנשים"
(ע"מ 215).

בפרק זה, רגע לפני שסוף סוף האם באה לקבורה, הבן האחראי- קאש אובד עצות לגבי אחיו דארל חמום המוח.
בגשר היציאה מן העיירה בה מתה אדי באנדרן, ילדיה ובעלה מובילים אותה דרך גשר ובשגגה ארון הקבורה נופל.

הספר "בבוא מותי", שזכה לתרגום חדש וסוחף, נפגשים עם סגנון הכתיבה המאתגר של פוקנר. זרם תודעה קלאסי נוסח המאה ה-20.
כול דמות/פרק מתוודעת לקורא בדומה לוידוי בתוכנית reality, כאשר הדובר המובלא מנווט את שלל ריבוי הקולות.

» ביקורות נוספות של אושר
» ביקורות נוספות על בבוא מותי - ("בשוכבי גוועת")