ביקורת ספרותית על כשהקיסר היה אלוהי מאת ג'ולי אוטסוקה
ספר מעולה

---

ציפור שחורה

האם זה נכון דווקא כעת, בימים אלה, לקרוא ספר העוסק בשנאה ונקמה, על רקע גזענות שעם אחר הוא קורבנה ולנסות ולחפש בו חמלה ואופטימיות הצומחת מתוך הכאב והבושה?

דווקא בשל הדילמה המורכבת הזאת הקיימת בי בימים אלה, החלטתי לקרוא את ספרה של ג'ולי אוטסוקה, כשהקיסר היה אלוהי, כי יש משהו מסקרן בכריכת הספר שכלל לא רומזת על רוע. הדפס יפיפה של צלליות שורות ציפורים, בגווני לבן, תכלת ושחור, המנסות להמריא. חלקן הולכות ונמוגות על רקע השמיים. הציפור המרכזית בהן, השחורה, מנסה לפרוס כנפים ולהגביהה עוף לכיוון הפוך מכיוון מעופם של שאר הציפורים, כמו חלום בלהות, שממנו אנו מנסים להתנתק ולצאת.

זהו ספר על משפחה אמריקאית, ממוצא יפני, באמצע מלחמת העולם השנייה. באירופה המלחמה השתוללה, אך ארצות הברית נכנסה אלה רק לאחר שהותקפה בפתאומיות ואכזריות על ידי היפנים בפרל הארבור.

משפחה אמריקאית, טיפוסית אמא, אבא, ילד וילדה, חיים להם בקליפורניה שטופת השמש. האב נילקח, מוקדם יותר למחנה עונשין, משום שנחשב לאויב האומה. האמריקאים לא מסתפקים בכך, הם מוציאים צו, המפורסם על לוח המודעות השכונתי, הם מורים, למשפחות ממוצא יפני, לנשים ולילדיהם, להתרכז בנקודה מסויית, משם הם עתידים להיות מועברים למחנה ריכוז, המיועד לאמריקאים ממוצא יפני.

אין לילדי המשפחה והוריהם שמות, הם הופכים לחסרי זהות אישית, לחלק מישות קולקטיבית, יפנים מרושעים, הראויים להוקעה וענישה. מסע שהחל ברכבת ישנה, לא מאווררת וחשוכה, למחנה ריכוז ששכן בלב המדבר, בו השמש קופחת, הקור מקפיא והרוח המנשבת נושאת איתה גרגרי חול הגורמים לגירוי מתמיד של הגוף. כל משפחה מקבלת מספר מזהה. יש לספר הזה רגעים אירוניים מכמירים, כמו העובדה שהילד, רושם על גבו של הצב, חיית המחמד שלו, את מספרו האישי.

זהו ספר שכתוב בתמציתיות מדויקת, בעלילה המתוארת בעיקר באמצעות פעלים המצליחים לתאר רגשות בצורה מדויקת, הכוללות סצנות שנאה ועלבון, כמו זאת המחלחלת למשחקי הילדים, לילדה שחברותיה נתנו לה, רק לגלגל חבל, אך לא לקפוץ בו, סנקציה לילדה מהמוצא היפני. הילדה כתגובה חתכה את החבל שלה, השליכה אותו, ונשבעה שלעולם לא תקפוץ.

הספר הזה מתכתב בצורה גאונית, עם סמלי תרבות אמריקאיים, כמו עם יצירת האמן, אדוארד הופר, אנשי הלילה, ציור משנת 1942 שצויר אחרי פרל הארבור, המתאר אנשים היושבים בדיינר אמריקאי, בשעת לילה מאוחרת. דיינר ללא כניסה או יציאה, המבטא ניכור, דימוי המתקשר לעצירים מהמוצא היפני שנשלחו לחוות החקלאיות, וסבלו משנאה, כמו העובדה שסורבו לכניסה לדיינר, מטפורה המתכתבת עם יצירת הופר, על הדיינר האמריקאי, שליפנים אין בו מקום.

לסיפור הזה יש תיאורים כל כך עדנים ויפים, כמו רישומים יפאנים, המתארים, נופים, כמו החלום, בו הילד שגורש למדבר, חולם על מים. הילד: "כשהתבונן מתוך המים למעלה השמש היתה רק כתם קטן רועד וחיוור... כשהתעורר בבוקר השתוקק לכוס קולה."

אומנם האנשים לא מתו פיזית, אבל דברים שקשורים בנפשם מתו, ולמרות הכל הם חזרו לבית שהושחת משנאה. מבקשים לחיות בו, על אף העובדה שהחיים לעולם לא יהיו כפי שהיו קודם.

סוף הספר התחבר אצלי לתמונת כריכתו, אותו מסמלת הציפור השחורה, המתעקשת להמשיך ולעוף, מכוחם של החיים המפעמים באלו שחוו שבר וטראומה.

הספר הזה גרם לי, לחשוב עלינו, על השבר והטראומה שלנו. התחברתי לציפור, שמתעקשת לעוף למרות הכל.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על כשהקיסר היה אלוהי