ביקורת ספרותית על שמונה דקות מאת אור שהם
ספר בסדר

---

לא יודעת, למרות שיש לי כמה טענות, והספר לא מרגיש לי הכי בשל, סיימתי אותו בתחושה חיובית.
כנראה שזה עניין של טיימינג נכון או משהו.

הטענה הראשונה שלי היא שזה לא מרגיש שלכל נקודת מבט יש פואנטה, ואם כן, אז היא לא מועברת לקורא בצורה שמספיק נחרטת.
אהבתי את זה שהספר ניסה להיות קליל ומצחיק בנוגע לתרחיש כזה מעורר אימה, אבל אני חושבת שהיו רגעים של פספוס מבחינת ההומור ושלא היה מספיק איזון בין הקלילות וההומור, לבין האימה והשיגעון שבדבר.

אני כן חושבת שהספר נגמר נכון, אבל כנראה שלא מספיק מיציתי והבנתי את התרומה של כל נקודות המבט, ככה שהייתה חסרה לי תחושת התקדמות כזאת, של איסוף חיוני להבנת הסיפור הכולל, כאילו כל נקודת מבט היא כמו חלק בפאזל שאני אוספת כדי להבין את העניין.
התחלתי ליהנות קצת ולהתעניין בלאן זה הולך רק אחרי חמישים אחוז, ואני חושבת שזה אומר שההתחלה לא הייתה מספיק טובה בעיניי.
משהו בתיאורים שאמורים להעביר לי את התחושה של נקודות המבט האלה, ולהכניס אותי לנעליים של הדמות, פשוט לא עבד לי כמו שצריך, והדימוי הכי טוב לזה שעולה לי כרגע זה שמבחינת תיאורים וזרימה, משהו שאמור לעזור לקורא לשקוע לתוך פרספקטיבה חדשה, זה הרגיש כמו בריכת תינוקות.

אני תוהה אם מישהו חושבת שאני רחמנית מדי, וחוסכת משהו, אבל גם אם חשבתי בהתחלה שהכתיבה פשוט לא טובה מספיק, ושחסרה לה המנגינה המיוחדת שסוחפת את הקורא, מכיוון שבסופו של דבר סיימתי את הספר בתחושה חיובית, אני פשוט לא חושבת על הדברים האלה כרגע.
אבל אני באופן אישי התעצבנתי לשמוע אנשים קובעים דברים כמו זה שהסופר לא יודע לכתוב.
ואם זה כל כך מעצבן אותי, כדאי שאני אתן את חוות דעתי על העניין לא?

אני יודעת לכתוב, וקראתי הרבה על כתיבה, ואני מבינה את לב העניין שבכתיבה, אבל אני לא יודעת לקחת רעיון מסוים ולהפוך אותו לספר.
אז במקרה שלי, זה לא משנה כמה אני יודעת לכתוב, אם אין לי משהו לומר ולחקור דרך כתיבה.
הנושא שאור שהם בחר לחקור בספר הזה מעניין, אני לא חושבת שהוא מישהו שיהיו חסרים לו רעיונות, ואני באופן אישי אחרי קריאת הספר הזה רוצה לעודד אותו להמשיך לכתוב, כי את הדברים שחסר לו בכתיבה, אפשר ללמוד דרך עוד כתיבה, וחיפוש עוד שכבות של עומק ועוד קולות; בניגוד אליי שאני יכולה להמשיך לכתוב ולמצוא עומק בכתיבה ולעולם לא להגיע לאיזשהו רעיון מסוים לכתוב עליו.

משהו שחשבתי עליו זה שנהניתי מהדמויות כשהם דיברו ותיקשרו על הדף, אבל משהו בקול המספר כאן לא מספיק בשל לי.
אני חושבת שיש כאן שתי דרכים שאפשר לבחור ביניהן, להבליט יותר את קול המספר, כמו הסגנון של פרדריק בקמן שמאוד נוכח כמספר יודע כל, או למצוא את הלב האנושי של כל דמות ולגרום לה לדמם את הסיפור הספציפי הזה של "השקיעה" בצבע ייחודי.
אני חושבת שהפרספקטיבות שנהניתי מהן היו אלה שמבחינתי תרמו יותר לסיפור עצמו ובאמת יצרו פרספקטיבה ששווה את זה, וצבעו אותו בנוכחותן.

החמור לא היה מספיק "חמורי" בעיניי.
זה שהחמור חשב שיש לו אינטליגנציה היה מעניין, אבל לשמוע אותו חושב בצורה אנושית כאילו הוא מודע לתרבות שלנו ושופט אותה, היה די מאכזב.
גם הפואנטה של הנקודת מבט שלו לא עברה אליי, אני חושבת שזה היה מבולגן מדי.
מה שאני מנסה להגיד זה שהיא לא עיצבנה אותי או משהו, אני חושבת שמשהו בה פשוט התפספס, ושאהבתי את העניין של חיפוש הירח בלילה וסוג של רציתי יותר להישען ולהיסחף יותר אחר התחושה הזאת, של איך אנחנו מתמודדים עם דברים שאין לנו את היכולת להבין.
משהו כנראה היה לי בנקודת מבט הזאת לא מספיק חייתי ותמים.

-

אני מנסה לחשוב אם יש לי עוד משהו להגיד...
לדעתי היה צריך לנפח את הכתיבה, אני חושבת שתיאורים פשוטים כמו פתיחת מקרר או טעימת קפה, היו צריכים לתפוס שורה אחת ארוכה שבאמת נותנת לנו לשקוע לתוך החוויה הזאת.
למשל פה:

"אור חדר מבעד לפתח חדר השינה. טריקת דלת המקרר וקרקוש הכף בסיר, העירו אותו. ליאם קיווה שהוא חולם וניסה לחזור לישון, הוא התהפך מצד לצד עד שלא יכול היה עוד. בסוף קם לאיטו והתקדם לכיוון המטבח המאובזר."

אני לא יודעת איך בדיוק להסביר את זה, אבל משהו בזרימה פה לא עובד, במקום לדמיין את העניין באופן טבעי אני מרגישה שאני צריכה לחשב ולחבר את כל הדברים האלה כדי לקבל תמונה.
אולי העצה שלי כשזה נוגע לתיאורים זה להתמקד יותר באיך שהדברים מרגישים, בקצב האישי של הדמות שאנחנו עוקבים אחריה, כי כולנו בני אדם אבל כל אחד מאיתנו חי בקצב שונה, ואני חושבת שזאת אחת מהטענות העיקריות שלי כאן.
הקצב של החמור, לא היה מספיק חמורי.
הקצב של הדמות שמתעוררת בבוקר, לא תאם את הסיטואציה הפשוטה הזאת והמעייפת הזאת של להתעורר בבוקר, ואני מתכוונת מבחינת איך שהמילים מרגישות לקורא.
הפרספקטיבה שהכי נהניתי ממנה הייתה של המגיש חדשות, ואני חושבת שזה כי קצב הכתיבה בשעה של פעולה ולחץ, עובר יותר טוב מאשר בשעות של רגיעה וטיול.

אני לא יודעת אם מה שאני אומרת מובן, אני פשוט מנסה להסביר למה אנשים לא צריכים למהר להגיד דברים כמו: "לא יודע לכתוב."
אם אני כקוראת יכולה לזהות את נקודות החולשה בכתיבה, ולחשוב על דרך לשפר אותה, וחושבת שהסיפור עצמו כרעיון טוב ומעניין אבל לא הבשיל מספיק, בקטע שהחצי השני היה הרבה יותר בשל ולעניין בעיניי מהחצי הראשון - אז הכותב כאן כן יודע לכתוב, זה פשוט עניין של להתרחב יותר אל תוך מלאכת הכתיבה.
אני באופן אישי לא אעיז לפרסם ספר לפני גיל שלושים, כי ברור לי שרוב ספרי הביכורים של סופרים הם לא משהו.
לכל כותב יש ספר גרוע, חלק מהם מוציאים אותו לאור וחלק לא.

אני חושבת שבמקרה הזה, זה לא ספר גרוע, אחרת הייתי מרגישה משהו אחר בסופו.
הוא כן שיטחי מדי בעיניי, לא מספיק מאוזן באיך שהוא חוקר תגובות אנושיות למצב שקשה לדעת איך אנשים יגיבו אליו, ולא מספיק מאוזן מבחינת שילוב של הומור ורצינות, של חוסר משמעות ומשמעות.
הדברים שאני אומרת נכונים בעיקר לחצי הראשון שלו, ואני חושבת שמה שעבד בחלק השני היה צריך להיות יותר נוכח בחצי הראשון, ואז להתחדד ולהתעמק בחצי השני, ואני לא מדברת על לשנות את נקודות המבט עצמן, אני פשוט חושבת שהחצי הראשון היה כתוב בצורה שיטחית מדי ולא מספיק סוחפת ומעניינת את הקורא.
אין מה לעשות, ככה זה בעיניי שכל סופר צריך לעניין את הקורא ולרכוש את אמון הקורא, ב-25% הראשונים של הספר.

רק לקראת הסוף באמת הבנתי שהספר רק מראה איך כל דמות מגיבה וחושבת על התרחיש הזה שבו השמש נעלמת, ואני חושבת שיש משהו מבלבל קצת בנוגע לזה, שהיו רגעים שבהם קצת יותר קיוויתי לעלילה, כי הרגשתי שהסגנון שבו הסיפור מוגש לי דורש עלילה.

שורה תחתונה, אני שמחה שאין לי שום רגשות שליליים כלפי הספר, אבל זה כנראה כי לא היו לי ציפיות גדולות מדי ממנו, וכי החלטתי לקרוא אותו רק מתוך סקרנות של איך הוא כתוב, ולא כי הסיפור עצמו עניין אותי.
מה שאני מנסה להגיד זה, שמבלי לדעת כלום על הספר, אם הייתי קוראת את התקציר, סביר להניח שלא הייתי מוצאת בו עניין.
זה לא ספר שהייתי בוחרת לקרוא מעצמי, כי הוא נשמע לי מעניין, או כי הוא עוסק בנושא שמדבר אליי כרגע.

אבל בסופו של דבר הוא כן הצליח להשתלב לי ולגעת בדברים שכן מרגישים רלוונטים בימים אלו.
בעיקר העניין של להיות חיובי ולהגיד שתהיה זריחה גם בזמן שבו אתה מתחיל לקבל סימנים הפוכים, שלא תהיה זריחה, ושכדאי לך להתעורר ולהתחיל להתאים את עצמך למציאות שבה השמש איננה.

» ביקורות נוספות של סייג'
» ביקורות נוספות על שמונה דקות