ביקורת ספרותית על אשמת הכוכבים מאת ג'ון גרין

---

טריגרים: ענייני הנפש וזה
אולי זהו לא המקום שלי לכתוב על הספר הזה. לפני כמה זמן קראתי אותו, ארבע שנים? הייתי אז בתיכון או בחטיבת הביניים, הייתי צעירה ויפה עם חלומות יש מאין. ותנו לי לומר לכם את האמת- לא אהבתי את הספר הזה. תכל'ס, אם אקרא אותו עכשיו אולי הייתי מתרגזת. מה עובר עליי? השתגעתי? הרי אהבתי את ספריו האחרים של ג'ון גרין. הרי הייתי מתבגרת, למען השם! אהבתי את השנינות ב"שפע של קתרינות", אהבתי את התעלומה ב"ערי נייר" ולא הייתה דמות שלא אהבתי (לפחות רוב הזמן) ב"מחפשים את אלסקה", ספר הבכורה הבוסרי קמעה של גרין שלנו, או כפי שאני מכנה אותו (זה עלה במוחי ממש עכשיו), גריננו. למרות שלמה להתנשא, הוא אשכרה סיים לכתוב ספר, הישג שאני לא הצלחתי להגיע אליו אלא אם כן כתבתי סיפור קצר. אבל לא התכנסנו כאן היום כדי לדון בכתיבה הכושלת שלי, אלא בגרין, לעזאזל.
אז כן, תהיתי לעצמי, מה עובר עליי? האם נטרפה נפשי? מסתבר... שלא? כן, למה אני מפקפקת בשפיותי, מובן שאני נורמלית, נכון קספר? *פונה הצידה כדי לשאול את רוח הרפאים הידידותית שמרחפת לצידי* אין, ההומור המריר שלי רק משתכלל. אם מדברים על מרירות, הייזל, גיבורת הספר, מרירה. היא חולת סרטן וכמו האזרח הממוצע, מדוכאת מזה. הרי היא יכולה למות בכל רגע! ויש את אוגוסטוס, חולה הסרטן שהיא פוגשת בקבוצת התמיכה שאותה מנהל גבר שחלה בסרטן האשכים (כן, קראתם את זה נכון) שמראה לה חיים ואושר מהם, ומזכיר לה ששמחה היא לא מותרות. אבל כמו בכל סיפור ריאליסטי קמעה (בדיוק חשבתי כמה שזה דומה לסדרת סרטים בת ארבעה או חמישה סרטים על זוג הוליוודי לא יציב במיוחד), יש איזון. כשהייזל מוצאת אושר, מישהו אחר מוצא סבל... כי החיים, ובכן, לא מושלמים ואין סופי אגדות לרובנו, אלא אם כן אתה עשיר וחתיך באופן יוצא מגדר הרגיל.
למה לא אהבתי? כעת, לאחר שכתבתי את זה, אני תוהה למה. הסיפור ריאליסטי, חינני, והוא, ובכן... אני לא יודעת. אולי זו הייתה התקופה. לפני שקראתי את "אשמת", קראתי שלושה ספרי גריננו (אני לא משחררת מהבדיחה העלובה הזו, הא!) ואני מניחה שידעתי בדיוק מה הולך לקרות. גרין הוא סופר מאוד שבלוני, וזו לא אשמתו- כולנו כאלה. לא רק סופרים. כולנו שבלוניים, כולנו חוזרים על דפוסים והרגלים, ורק מי שרוצה יכול להילחם בזה כדי לצמוח. גרין לא הבחין בזה, ואם כן, הוא לא טרח לנסות. לספרים שלו כולם יש את אותה אווירה "גרינית", של מתבגרים פילוסופיים ש"אף אחד לא מבין אותם" כי הם כל כך בוגרים וליריים, הבחורות תמיד שם בתור אביזר שיקדם את הגבר כי הן מוציאות אותו מאזור הנוחות ומלמדות אותו דברים חדשים (מרגו גוררת את קיו לבצע פשעים כגון פריצות לבתים וונדליזם, אלסקה מעירה את הצד הפראי במיילס, והם שותים ומתמזמזים כמו זוג טינאייג'רים בימים הטובים ההם ולינדזי מוציאה את לא-זוכרת-מה-שמו מהדפוס שלו להתאהב ב... טוב זה ספוילר, אבל הבנתם את הקאץ'), מישהו אחד לפחות בקאסט כל כך "פואטי" ו"גדול מהחיים", והוא מצוטט משפטים נבחרים מסופר נשכח או ממחזאי ידוע לשמצה, ויש את הדמות שתמיד מפריחה לאוויר (תרתי משמע) בדיחות גסות. אני חושבת שגרין שכח מחה זה להיות מתבגר. אני לא אומרת שכל המתבגרים הם חבורת אינפנטיליים רדודים והכל, אבל... לא כולנו בעלי נשמת משורר עזה ואדג'ית שחייה על הקצה או משהו, ונראה כי גרין יודע לכתוב דמויות כאלה או מתבגרים סטריאוטיפיים. אין אמצע. הנלוואי שהייתי אומרת איך הוא כותב מבוגרים, אבל אני באמת לא זוכרת דבר משום מבוגר, חוץ מהאמא הדפוקה (אך המעניינת של מרגו), שנמאס לה מהשאנניגנים של הבת המטורללת שלה. אני מניחה שבספר הזה, גריננו שלנו עושה היפוך תפקידים- אוגוסטוס הוא האביזר שמוציא את הייזל מהדיכאון(?) שלה, אבל... זהו? זהו, גרין?
את הספר הזה קראתי לפני ארבע או יותר שנים. הייתי מאותם מתבגרים שגרין אוהב לכתוב עליהם, רק שייצגתי את הצד האפל יותר- הייתי פואטית וכתבתי דברים, אבל הייתי סגורה, שתקנית, ונחשפתי ליותר מדי פריקות באינטרנט. נחשפתי לחתיכת ורידים, התאבדויות ושלל דברים שילדה בת 12 לא צריכה להחישף אליהם. מיד הזדהיתי איתם, כמובן, איך אפשר שלא? גיל ההתבגרות הוא כבר רכבת הרים מהגיהינום, ולא בהייתי במצב טוב בגלל דברים שקרו לי העבר, ולכן היה לי ברור לגמרי שאני חולה במשהו נפשי. כשאמרתי את זה לאמא שלי, אחרי היאזרות באומץ בלתי נלאה, כשהייתי בערך בת 13, היא ביטלה את זה מיד. אז, זה שבר אותי. חשבתי שהיא לא מבינה. אבל אז היא הראתה לי שהיא הייתה בדיוק כמוני, ועל זה לא אתעכב כי זה עניין שלה. היום, אני שמחה שהתייחסה לדבריי בביטול מוחץ. מי יודע מה היה קורה לו הייתה מאמינה לי. אולי זו הייתה נבואה שמגשימה את עצמה. אולי בגלל זה אהבתי את ג'ון גרין ואת החומר שלו. הוא כתב על אנשים בלתי רגילים, בשביל אנשים לא רגילים ורגילים כאחד. אני חושבת שכל האנשים הממוצעים בעולם כשהם היו מתבגרים, לפחות רובם, נדלקו על מה שכתב. זו לא הייתה דרך עקיפה לומר שאני לא ממוצעת, כי אם תשאלו אותי איזו מילה היא מילת המפתח של המשפט הזה, הייתי אומרת "מתבגרים". כן, כולנו אהבנו את ג'ון גרין בגלל שהיינו מתבגרים. אולי יש כמה כאלה בחוץ שהם בני 25 ועדיין אוהבים אותו, אבל אולי זה אומר עליהם משהו, ואולי המשהו הזה לא חביב במיוחד... אבל זוהי הפואנטה שלי. גמעתי בכמויות את מה שהוא כתב, וכשהגעתי למגנום אופוס שלו (יו נואו, הספר שלהלן), זה כבר היה מאוחר מדי. קראתי יותר מדי ומלבד כמה קטעים שבאמת נגעו בי, הספר הותיר בי אפס רשמים. עכשיו, לא התבגרתי לגמרי אבל עברתי תהליך. אני שמחה ולא מתחרטת על דבר (בינתיים, לפחות), ואם אקרא את הספר הזה ככל הנראה הוא לא יזיז אצלי שום מיתר בלב. בלב שלם, אני יכולה לומר שאולי כבר אי אפשר. אולי איני יכולה יותר (כמובן שאני יכולה להושיב את עצמי לקרוא את "צבים כל הדרך למטה", העניין פנימי יותר) לקרוא ג'ון גרין כמו פעם. למה? כי התבגרתי ואני במקום שונה, וכבר אז שבעתי ממסעדת "גרין". וגריננו? קשה לי להאמין.

» ביקורות נוספות של אלינור וייט
» ביקורות נוספות על אשמת הכוכבים