ביקורת ספרותית על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2013) מאת ויליאם גולדמן

---

זה עדיין הספר האהוב עליי.
אם אתם תוהים למה אני פותחת כך את הביקורת, התשובה היא ויליאם גולדמן, העורך הלא מוערך שערך את הנסיכה הקסומה, ספרו של מורגנשטרן, סופר פלוריני עם נטיות קפריזיות וטולקניות (גולדמן קיצץ קטעים לא רלוונטיים לעלילה שהיוו נתח גדול ממנה). הוא עצמו אמר את אותו הדבר, זה הספר ששינה את חייו הגוססים בעודו היה בן 10 ונוטה למות מדלקת ריאות, ואביו, המהגר הפלוריני (גולדמן נולד בארה"ב, ולא ברור אם ניתן לכתוב על זה "למזלו" או "לצערו") הקריא לו את זה. דמיינו במוחכם- ילד בן עשר, כושל בלימודיו וחולה ספורט, נלחם על חייו מול מחלה בשנות המי יודע מה, מול אביו, שמעולם לא הצליח לשלוט בשפה האנגלית או להשיג את החלום האמריקאי (אם כי כולנו יודעים שהוא שטויות), נאבק במילים המתורגמות בספר שבנו שומע בחוסר רצון מהול ברצון נסתר כי בספר יש נשיקות. אממה... אביו של ויליאם הקריא את הגרסה "המוצלחת", שקיצצה את ההיסטוריה של פלורין וכולי. לכן, כשוויליאם- סופר ובמאי/ תסריטאי עם עליות ומורדות (בעיקר מורדות) רבות- לאחר עשורים פותח את הספר הוא נחרד. לכן, הוא מחליט להוציא גרסה מקוצרת, "מוצלחת", של הספר ששינה את חייו, שהפך אותו מילד בודד השבוי בקסם הבייסבול לילד בודד השבוי בקסם הספרות והקולנוע. הספר שהציל את חייו.
אבל מה אם אומר לכם ש... כמעט כל מה שכתבתי כאן זה שקר? ויליאם גולדמן כתב בעצמו את הנסיכה הקסומה. אין מורגנשטרן ואין גרסה ארוכה, ופלורין קיימת רק בספר. אם תחפשו את גולדמן באינטרנט, תגלו שהוא האיש שבלעדיו הסרט "בוץ' וקסידי" לא היה קיים (הוא עדיין ברשימת הצפייה שלי), ושבמקום גרושה פסיכולוגית ילדים וילד אחד (כפי שכתב בספר), יש לו כמה בנות. הוא גם... *אנחה* מת. לא סתם מת, מת לפני שהשלים את ספר ההמשך לנסיכה הקסומה, ותמיד אתאבל על זה. אבל, זה עדיין הספר האהוב עליי.
ההומור עוקצני וקורע, הדמויות לא יוצאות מהלב- איניגו הנקמן אך טוב הלב, פזיק הענק החסון והתמים שכולם דורכים עליו (מטאפורית, הרי איך אפשר לדרוך על ענק?), ווסטלי ובטרקאפ (המכונה בגרסות ישנות נורית, שזו בחירה אידיוטית כי לא עיברתו שם לאף אחד מלבדה) שאוהבים אחד את השני לנצח נצחים- והדמויות שלא נכנסות ללב, הרעות ומחככות- הידיים, נכנסות למוח. הרוזן רוגן הפסאודו אינטלקטואל הפארודי הוא מטורלל ולעיתים מבדר מאוד, המפרדינק (אופס, ספוילר?) דורש אגרוף לאף ווזיני "השד הסיציליאני" הוא חכם ומתוחכם כל כך עד שזה עולה לו בניצחונו. דמויות המשנה מצחיקות כל כך וצבעוניות כל כך שבא לבכות- ההורים הקטנוניים של בטרקאפ, הנסיכה נורינה והרוזנת רוגן לוקחות מה זה להיות אישה מטופחת צעד אחד יותר מדי רחוק, מקס בעל הנס ואשתו הם קטנוניים ומגעילים ואני כל כך אוהבת אותם! סיפור המעטפת השקרי של מורגנשטרן וגולדמן רק מוסיך לעלילה, כי אם צוללים פנימה ומאמינים לכל פסקה, הכל התרחש. יש פלורין, היא מדינה פיצית באירופה, וכמו כן מוזיאון עם כל הפריטים של הדמויות (בגדיו העצומים של פזיק, חרב שש האצבעות וכולי), ומורגנשטרן, מול עיננו, הופך מסופר להיסטוריון! לפעמים אני מצטערת שזה לא אמיתי, כשם שגולדמן "מצטער" שלא כתב את סצנת הרעל (הקורא יראה, הלא קורא חוטא). זה אחד מהספרים הכי אהובים עליי, ספר של שקרים, מזימות, דו- קרבות, אהבות ומשימות בלתי אפשריות, ואני מזמינה את כולם, כל אנשי העולם, לקרוא אותו, כי הוא עד כדי כך טוב. ומי שחושב שזה ספר גרוע, מיד אענה לו במחאה: "לא יעלה על הדעת!"

» ביקורות נוספות של אלינור וייט
» ביקורות נוספות על הנסיכה הקסומה (מהדורת 2013)