ביקורת ספרותית על ערפילי אבלון מאת מריון צימר-בריידלי

---

אני אוהבת את חופש הדיבור, מה שגורם לנו לומר מה שאנחנו רוצים בלי לחטוף על הראש (לפחות מהממשל), ולכתוב את כל מה שעולה ברוחנו.
אבל לפעמים, אני מצטערת עליו. צער גדול ונורא. אנשים יכולים לומר שטויות שהיו מביישות את האינטליגנציה של תולעים, ואנשים מסוגלים לכתוב ספרים שגורמים לי לאחוז את ראשי ולתהות: למה? למה? איך?
"ערפילי אבלון" הוא אחד מהספרים האלה. בואו נלך מהקל אל הכבד, אך לפני סקירה ברוטאלית (ואני מקווה שאעמוד במילתי שאכן היא תהיה כזו), אני חייבת לכתוב מספר דברים- אני. שונאת. את. הספר. הזה. בכל. ליבי. וגופי. אני מתקשה למצוא בו דברים חיוביים, ואני בנאדם שקל לו למצוא דברים חיוביים בכל דבר. לעזאזל, מצאתי דברים חיוביים בקורונה! אבל לא כאן. לא בספר הזה. עוד דבר מה שאני חייבת לציין הוא (כפי שמשתמע מהביקורת) הוא שאני דרמטית מטבעי. מאוד. אני הולכת להישמע מוגזמת בשנאתי אל הספר הזה, אבל השנאה בוערת כל כך חזק שקשה להישאר שלווה (תכלס, אני מרגישה שאם בעוד עשור אתקל בביקורת הזאת, אני אהיה מובכת מאוד). ומשהו אחרון- לא סיימתי את הספר הזה, חששתי על תאי המוח שלי. מי היה מאמין שאת הביקורת הראשונה שלי באתר הזה אקדיש לספר הזה? החיים צופנים בחובם הפתעות, אני מניחה. הביקורת ללא ספוילרים.
העלילה? נמררררחחחחחתתתתתתתת... כואב הלב על העצים שעשו מהם עמודים לספר, מריון יכולה הייתה לקצץ בקלות חצי ספר. הספר הזה בן 800 ומשהו עמודים, ובמקרה זה, זה לא מוצדק. אני אוהבת ספרים ארוכים, שצוללים בהם לתוך הפסיכוזה של הדמויות, לחיים ולעבר שלהם, לבניית העולם, אבל כאן? פפפ, תעשו לי טובה. הוויכוחים על הדתות השונות נמרחו במשך עשרות עמודים, בלי שום אקשן שמלווה אותם, תריסרי עמודים מבוזבזים על פעילויות חסרות משמעות של נשות הארמון, שטוות ומולידות ילדים כל היום, ושום. דבר. לא. קורה. כשקורה משהו, הכתיבה מטושטשת, והמצב הרגשי- נפשי של הדמויות לא נחקר מספיק. אפרופו דמויות...
דמויות? גוועלד, כנראה שנתחיל בדמות הראשונה שמוצגת בספר. איגריין, 19, אשתו של גנרל רומאי, נראתה מאוד מעניינת. ההתעניינות בה נקטעה באיבה, למרות שאולי, היא נקטעה בדיוק בזמן. היא כלי בתוכנית של אחותה הגדולה והמניפולטיבית (שיש לה וייבים חזקים של ראש כת, כי זה מה שהיא תכלס...?) ותפקידה הוא... מה תפקידה? וואו, עבר זמן מה מאז שקראתי את "ערפילי". התוכנית, אממה, כוללת חנדלעך עם אדם שגורלואה הבעל לא מחבב בלשון המעטה, שבתוכנית הטלוויזיה של BBC היה איש בור ופחדן, וכאן הוא גבר שרמנטי ורגיש- אותר פנדרגון. כן, האיש ו(האבא של)האגדה. מערכת היחסים של גורלואה ואיגריין מטורללת לחלוטין, למרות שהאם בכלל היה אפשר אחרת? אותה ויויאן מקסימה השליכה את איגריין אל הגנרל כשהייתה בת 14(!!!), ולמרות שהתחילת הספר נראה שהם גישרו על הפערים המנטליים (גורלואה גדול ממנה במינימום שני עשורים. הלוואי שהייתי מתבדחת), הוא הופך לגבר שמגיע לו שנים בכלא. חבל, דווקא נראה לי כמו גבר סביר.
בשלב הזה, מורגיין (או מוכרת יותר בשם מורגן/ מורגנה) כבר חיה, והיא פעוטה בעלת שיער שחור. דברים קורים, יאדה- יאדה (בלי ספוילרים= בלי ספוילרים) ו- דפאק?! ...מה? כמה פוטנציאל היה לדמות הזאת! הגברת הראשונה של המיתוס, זו שיש לה הכי הרבה "זמן דף" בהקשר של נקודת מבט (ככה חברה שלי אוהבת לקרוא לזה), הפכה ל... מה? זאת בעיה עם הדמויות. חלק מהזמן, אם לא רוב הזמן, אין לי מושג מי הן. מיהי מורגיין? האם היא מכשפה עוצמתית? האם היא עוד כלי בתוכנית של ויויאן? האם היא מנהיגה או מונהגת? האם היא כל התשובות שלמעלה? כנראה, אבל מריון כותבת את זה בצורה כל כך אטומה, מרוחקת (אם כי ברור שזה לא נועד להיות ככה) שלמרות שיש להן מחשבות, (כל כך הרבה, הן נמרחותתת על עמודים רבים מדי) אין תחושה של בית, של היכרות. בשלב מסוים ארתור נולד, ובלשב מסוים פוגשים דמויות גבריות, ו... סליחה, הם כולם אותו הדבר. בדיוק בגלל זה אני לא עוברת על ארתור, לאנסלוט, ומי יודע מי עוד בנפרד, כי לשם מה? בספר של מריון, יש שני סוגים של גברים- או גברים ריקניים ממחשבות ומעומק, דמויות שתפקידן הוא לעבר את הנשים ולהרוג אחד את השני, או אנשי דת שכל פעם שהם מופיעים על הדף אני פשוט רוצה לבעוט להם בגבריות, כי הם מטיפים תמידית וקטנוניים. הייתי כותבת על גוויניפאר, אבל מישהו כבר כתב את זה טוב ממני (ולכן אקצר)- היא נועדה להיות שק החבטות של מריון והקוראים כי היא נוצרית. היא פחדנית, בוגדנית ודו- פרצופית, וכל זה יכול היה לזרום אלמלא כמה מריון ניסתה להדגיש כמה שהיא *נוצרית* ו- *שמרנית* ואההה. לאיזה מצב שהגענו שאני, יהודייה, צריכה להגן על נוצרים בידיוניים? אפרופו בידיון...
העלילה (הבידיונית)? אממ... אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת, כי לא קראתי עד הסוף, אבל אני יכולה לדבר על מה שאני יודעת. העלילה, מלבד היותה נמרחתתתת, מדרדרת מרגע לרגע ומאוד, אבל מאוד, מינית. הטראומה שקיבלתי מהספר הזה תכלכל יפה איזה פסיכולוג אחד במשך עשורים. מריון פשוט... מדלגת(?) על חלקים בעלילה. למשל, אנחנו לא רואים ממש את מורגיין לומדת להשתמש בקסם שלה ושטויות, ותקופות חיים שלמות (כמו הזמן האבוד שלי שלא יחזור כשקראתי את הספר) עוברות בהינף יד, מה שמוזר כי זה מתנגש עם האורך של הספר הארור הזה. בואו נדבר על המיניות. אמממ... אין לי מילים. ואני אוהבת שבספרים יש משהו מעוות. אני אוהבת את הנפש האפלה של האדם, חקורה תחת אצבעות הסופר ומשיכות העט שלו על הדף, אבל זה? לא במשמרת שלי. לא ניכנס לפרטים (ספוילרים וזה), אבל באבלון, האי הקסום שבו נמצאת הכת של ויויאן (סליחה, אם חשבתם שאני צינית, אני לא. בכלל.) יש פסטיבל אהבה של האלים או משהו כזה. בשלב מסוים, בטקס, כבמין (משחק מילים זה לא תוכנן) טראנס ולא מרצון, משתתפי הטקס, ללא הבדל גיל ומין, מחויבים לשכב עם מישהו. מתואר שם סקס (כשאמרתי שפסיכולוג ירוויח הרבה ממני, לא שיקרתי) של "זקן" עם ילדה שבתחילה נאבקת בו. ילדה. אני צריכה לחזור על זה? ילדה. ילדה, שבמקרה הטוב היא מתבגרת. מריון לא נקבה בשנותיה, וכך או כך, זה טלטל אותי לגמרי. וסקס עם בני משפחה? זורם. כן כן, יש גם גילוי עריות (כן, אני אוהבת דברים דפוקים, אבל... זה משהו שונה. אני מניחה שזה נובע מהרגשות שלי, ולא ממשהו לוגי), עכשיו תנו לי להוציא זיקוקים- ולהתקשר למשטרה! אפרופו משטרה...
הסופרת? מריון צימר בריידלי (שאני נגעלת מלכתוב את השם שלה) הייתה פמיניסטית, שורדת השפל הגדול וזכתה בפרס(ים?). בכל אלו אין בעיה. אבל. יש בעיה אחרת. מריון הייתה נשואה לפדופיל. כן, הדיסלקציה הלא- מאובחנת שלכם לא הטעתה אתכם. מה מריון עשתה בנוגע לזה? ידעה ושתקה. אבל זה לא נגמר פה. כמו הכתיבה של מריון לאורך הספר, המצב רק מדרדר. לאחר מותה של מריון (שאני לא מסוגלת לחוש עליו צער כלשהו), ביתה מוירה סיפרה שמגיל שלוש עד 12, אימה התעללה בה ובילדים רבים, ואף אנסה אותה ואת אחיה. אם נהגתי לחשוב שהספר הזה סתם גרוע, הרי שכעת אני חוטפת בחילה כל פעם שאני חושבת עליו ועל מי שכתבה אותו. אני מניחה שהייתי צריכה לדעת- היא הרי כתבה סצנת אונס של ילדה שנאנסת בידי צייד זקן כ- "כוח הטבע שלא ניתן לסרב לו" (תרגום מאנגלית, אחרי שמצאתי באינטרנט את הפסקה המחרידה הזאת). היא אחת מהרבה סיבות שבגללן אני מתביישת להיות פמיניסטית, והרי הספר עצמו נועד להיות פמיניסטי- ספר המבוסס על המיתוס הישן, מנק' מבט נשית של אישה שנחשבה למרושעת? תכלס, מורגיין, המכשפה הרעה במקור, לא שונה בהרבה מהמקור. היא לא טובה ואצילית ממנה, היא יותר ריקנית למעשה ומונעת דתית, כי היא חלק מהדת הפגאנית שנעלמת לאט מן העולם. איזה ספר, איזה בזבוז ואיזו סופרת חולנית וצבועה. אני שמחה מאוד שספרי ההמשך לא יצאו בעברית. אם אתם אוהבים את הספר, זה בסדר, ולא אני או מישהו אחר יעשו לכם כאן צייד מכשפות. כל אחד ודעתו. אבל אני? ביץ' פליז. הדפים האלו לא נועדו לקריאה, הם נועדו לניגוב (מי שהבין- הבין).

» ביקורות נוספות של אלינור וייט
» ביקורות נוספות על ערפילי אבלון