ביקורת ספרותית על טרילוגיית משחקי הרעב - משחקי הרעב- התלקחות- עורבני חקיין - משחקי הרעב #1-2-3 מאת סוזן קולינס

---

עבר הרבה זמן מאז שקראתי סדרה טובה. אחרי חודשים (חודשים!) שאני משאילה עשרות ספרים מהספרייה ומפסיקה אותם אחרי פרק או שניים, "משחקי הרעב" גאלו אותי משעמום בימי שבת.

אני מרגישה שבורה. הספר השלישי השאיר אותי בעיקר עם כאב לב. כאילו, כן. אמנם סיימתי את הסדרה בפחות משבוע ככה שלא התחברתי יותר מדי לדמויות, לכאורה לפחות, בשביל שאחרי כל מה שקרה בספר השלישי באמת ישפיע עליי. אבל ברצינות, אאוץ'.

לא נחשפתי לספויילרים, אפילו לא אחד. בקושי ידעתי מה יש בספר. אז הנה לכל אלו שבאו לכאן בשביל הסבר; ישנם 12 מחוזים, והממשל בוחר מכל מחוז שני נבחרים שמיועדים לשחק במשחקי הרעב. שם ה"מיועדים" אמורים להרוג אחד את השני עד שהאחרון נשאר והוא המנצח. פאקינג חולני. אה כן, וכל זה נועד לצורך שעשוע. לממשל כמובן, כל מחוז שוקע יותר ויותר בכאב המוות של המיועדים שלו.

הכתיבה מעולה, העלילה קולחת. הסיפור עצמו הורס, פיטה וקטניס הם הזוג הזה שמתאהבים בו כל פעם מחדש. קטניס. אני יודעת שהרבה לא אוהבים אותה, אבל כל מה שהיא עשתה, הכל, היה בשביל אחותה. ולא משנה כמה אנוכית אנשים חושבים שהיא, אני חושבת שהסיבה היחידה שהיא לא הרגה את עצמה ישר אחרי המשחק הראשון, או השני, או אחרי שהפכה לשבר כלי, זו אחותה. למעשה, כל הספרים האלו הם בגלל אומץ הלב של קטנים וחוסר האנוכיות שלה כשהתנדבה להחליף את אחותה. ואני מקווה שזה לא ספוילר גדול מדי, כי כולנו מכירים את החלק האייקוני מהספר שקטניס צועקת שהיא מתנדבת.

עבור כל אלו שרק רוצים המלצה לספר טוב, הנה אחד. הנה שלוש. עבור אלו שבאו לביקורות בשביל להוציא קיטור עם מישהו - המשיכו לקרוא. כי מכאן יש ספויילרים.

יש מצב שזה עליי, אבל המוות של פרים נפל עליי משום מקום. לא קלטתי שהיא מתה אלא רק בדיעבד. ואם יש משהו שהפך את הסדרת ספרים האלו ליותר אפל זה המוות של פרים. למה, אתם שואלים? כל כך הרבה מתו בשביל נפילת הקפיטול, ופרים היא נקודת התורפה שלי?

טוב, הכל קרה בזכותה. כאילו, מן הסתם שגם לא. הרי קטניס היא זאת שהתעלתה על כל הכאב שמשחקי הרעב העניקו לה ועשתה כל כך הרבה בשביל להפיל את הממשל. אבל הסיבה היחידה שהיא בכלל הגיעה למשחקי הרעב היא בגלל שרצתה להציל את פרים, וכשהעמידה פנים עם פיטה לגבי מערכת היחסים שלהם בשביל להציל את פרים, וכל פעם, או רובן לפחות, ששמה את עצמה אחרונה זה היה בשביל להציל את פרים.

ואחרי שקטניס נשברה, איבדה את פיטה, קיבלה כל צלקת אפשרית, הרגה אנשים, צפתה בהם נהרגים, לא ויתרה בשביל לעזור להפיל את הקפיטול, אחרי כל אלו, כל הדברים האלו שקרו נטו בגלל שקטניס רצתה להציל את פרים - היא מתה. וזה הדבר שהכי כאב לי, יותר מכל מוות של חייל או מישהו חף פשע.

בנוסף, גייל. אני מעולם לא הרגשתי חיבה גדולה אליו ועצם זה שבגללו פרים מתה, בין היתר, אני שמחה שהוא עף מחייה של קטניס. תמיד הרגיש לי שהוא לקח עליה בעלות וקרדיט יותר משהגיע לו, ואני יודעת שחלק בה אהב אותו מאוד אבל הוא הבטיח שישמור על פרים ולא עשה את זה. אז כן, מכעיס קצת. אני יודעת שהוא לא האשם המלא, אבל הוא הסתכל על אזרחי הקפיטול ככאלו שמגיע להם למות, ילדים או לא, ולא חשב אפילו לרגע על ההשלכות.

לסיכום, יש בי הרבה כאב על הסוף. אני מרגישה קצת ריקה מהעובדה שקטניס נשארה מצולקת ובטראומה למרות שלא הגיע לה בסוף. וכאילו, אני קצת שבורת לב כרגע מהסוף, אבל אני שמחה שהיא ופיטה סיימו ביחד. זה הסוף הטוב היחידי שקיים אבל אסתפק בו.

» ביקורות נוספות של ליז
» ביקורות נוספות על טרילוגיית משחקי הרעב - משחקי הרעב- התלקחות- עורבני חקיין - משחקי הרעב #1-2-3