• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

מאת אלן ספנס

הביקורת של בנצי גורן

תמונה של בנצי גורן
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
5.0
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

מאת אלן ספנס

הביקורת של בנצי גורן

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של בנצי גורן
הוצאה לאור:ידיעות ספרים; פן
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
אין ביקורת הקודמת
1/16
ביקורות על הארץ הטהורה
הבאה
אורי רעננה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 13 שנים

“ספר על אימפריאליזם ביפן של המאה ה19, מלווה בפוליטיקה והתערבות של אנגליה,אמריקה, הולנד וצרפת, המעצמות”

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 3 שנים•2 דקות קריאה

בתחילת המאה ה-17, השתלט השוגון הגדול טוקוגאווה איאיאסו על יפן. הוא היה הראשון לשושלת טוקוגאווה שמנתה 15 שוגונים. שנים ספורות לאחר עלייתו לשלטון, סגר טוקוגאווה את יפן בפני זרים והמדינה היתה סגורה קרוב ל-250 שנה. דמותו של השוגון הגדול טוקוגאווה, שימשה השראה לסופר ג'יימס קלאוול שכתב את ספרו הידוע שוגון, למרות שבספר שמו של השוגון הוא טורנגה ולא טוקוגאווה.

ספרו של אלן ספנס, עוסק בסופה של תקופת השוגונים ובתקופה בה החלה יפן להיפתח למערב. התהליך החל בשנת 1853 ונמשך כ-15 שנה: רק בשנת 1868 הוא הושלם עם כל השינויים שעברה המדינה ואז גם השוגון האחרון לבית טוקוגאווה, סיים את תפקידו. בתקופה זו ידעה המדינה זעזועים רבים, מרידות ומלחמות פנימיות, אך יפן שינתה אז פניה כנראה לעד.

כאשר יפן נפתחה למערב, היא עברה תוך פרק זמן של 40 שנה מימי הביניים אל המאה ה-20. רק כדי להמחיש את גודל השינוי אספר כי רק לאחר שנפתחה למערב, החלה יפן לפתח תעשייה והנה ובשנת 1905 יפן נלחמת ברוסים (מן הסתם נקראה המלחמה ההיא מלחמת רוסיה יפן) ומכניסה לרוסים באבי אביהם. יש לזכור כי באותה עת רוסיה היתה עדין אימפריה, תחת שלטון הצארים של משפחת רומנוב וכל העולם אז עמד ונדהם מתוצאות המלחמה. בהמשך היא כמובן פולשת לקוריאה, למנצ'וריה והסיפור של מלחמת הועלם השניה הרי מוכר וידוע.

יפן היא סיפור מרתק. אין עוד מדינה כמוה בעולם ולמרות ביקורי הרבים בה, עדין לא החלטתי האם טוב שכך או חבל שכך, כנראה שכל התשובות נכונות.

בחזרה לספר: תומאס גלובר מגיע ליפן בשנת 1858. הוא אז בחור צעיר בן 20 ומוצא אומה דינמית שפניה לעתיד. תוך 10 שנים הוא עושה הון, מאבד אותו ועושה אותו מחדש. הוא יוצר קשרים טובים עם מי שאמור להיות בשלטון (הון-שלטון זה כנראה לא רק אצלנו) וכמובן קובע את מקום מושבו בארץ השמש העולה.

באמצעות סיפור חייו של גלובר (סיפור אמיתי יש לומר) מספר לנו המחבר את סיפורה של יפן בתקופה הכל כך חשובה בהיסטוריה שלה, כולל תקרית ננמוגי (הידועה גם כתקרית קנאגאווה), הפגזת קגושימה ושהותו של לורנס אוליפנט (המוכר לנו ממחוזות אחרים) ביפן. מכיוון שההיסטוריה של יפן, התרבות והמנטליות היפנית מוכרים לי היטב, נהניתי הנאה מרובה לקרוא את הספר. הספר לא נועד רק ליפנולוגים כמוני ממש כפי ששוגון לא, אך אני חושב כי הכרות ולו קלה עם הסיפור של יפן, בהחלט יכול לעזור.

רומן היסטורי מהטובים.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של אבק ספרים
אבק ספרים
תמונה של אירית פריד
אירית פריד
תמונה של אור שהם
אור שהם
תמונה של רויטל ק.
רויטל ק.
תמונה של Mira
Mira
תמונה של Pulp_Fiction
Pulp_Fiction
תמונה של רץ
רץ
תמונה של חובב ספרות
חובב ספרות
30קוראים|גיל ממוצע55|47%נשים

על המבקר

תמונה של בנצי גורן

בנצי גורן

ותיק
חבר מזה 14 שנים
278 ביקורות•12 נבחרות•5,549 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מתח ריגול והרפתקאות
תמונה של בנצי גורן
בנצי גורן
ותיק
חבר באתר מזה 14 שנים
ביקורות278
ביקורות נבחרות12
לייקים שקיבל5,549
דירוג ממוצע4.4 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת176ספרות מקורית56מתח ריגול והרפתקאות4

דיון על הביקורת

26 תגובות
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

תודה רץ, תודה PF.

Pulp_Fiction
Pulp_Fiction•לפני 3 שנים

מאוד מרתק, בנצי

רץ
רץ•לפני 3 שנים

ביקורת מרתקת

בת-יה
בת-יה•לפני 3 שנים

בנצי גורן, תודה רבה. פתרת לי תעלומה של כמעט 60 שנה -)

כבר מזמן לא זוכרת באיזה סרט שמעתי את זה. אבל הביטוי נתקע לי בראש.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

בטח בת-יה.

גוזאיימס זו מילה המעצימה את הברכה. לדוגמה: אריגטו - תודה. אריגטו גוזאיימס - תודה רבה. אוהיו גזאיימס - בוקר טוב. וכו'. יש?
בת-יה
בת-יה•לפני 3 שנים

אם כבר יפן אז אולי תוכל לענות לי על שאלה אחת קטנטנה: מה זה: גוזיי מס?

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

מוריה, אריגטו!

מוריה בצלאל
מוריה בצלאל•לפני 3 שנים
מרתק ביותר. תודה לך, בנצי.
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

בנצי, את הכתיבה הזאת שלך

אני מכיר ואני מברך עליה. אני התכוונתי לפרסום של ספר וזה בכל זאת עם כל הכבוד משהו אחר.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

אהוד, אני כותב אצלי באתר על כל מיני מקומות כמו גם על היסטוריה, מוסיקה ועוד ככל שבאה לי המוזה.

אתה מוזמן להיכנס, לקרוא ואם תצטרף לרשימת הדוור (אני לא שולח ספאם), תתעדכן בכל פעם שיש משהו חדש. https://www.bgoren.co.il/
אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

בנצי, זה ממש לא מזמן.

אני מקווה שאנחנו צפויים בעתיד מתישהו לקרוא את רשמיך ממסעות סביב העולם, באיזשהו ספר שתכתוב ותוציא לאור.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

אהוד, הייתי באוקטובר 2022 ובמרץ 2023.

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

תודה יעל, תודה עמיחי.

אהוד בן פורת
אהוד בן פורת•לפני 3 שנים

בנצי, אשריך שיש לך עוד זמן

לקרוא ספרים כאלה. נכון שיחסית הספר הזה פחות עבה מ-"שוגון" אבל בכל זאת. מעניין מתי פעם אחרונה שביקרת פיזית ביפן?
עמיחי
עמיחי•לפני 3 שנים
סקירה מרתקת. הזכרת לי שעדיין לא קראתי את ג'יימס קלאוול.
yaelhar
yaelhar•לפני 3 שנים

אוי! אני חשבתי שזה ספר גרוע, שכתוב רע.

ההשוואה ל"שוגון" של קלאוול עושה לו רק רע. מצד שני את הביקורת שלך אהבתי.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

תודה גלית, תודה אנקה.

דומו אריגטו!
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

תודה סנטו.

מסכים לגמרי לגבי שוגון. אחרי כל כך הרבה שנים, אני צריך לקרוא אותו שוב.
גלית
גלית•לפני 3 שנים

מאוד נהנתי מהספר ובכלל אוהבת לקרוא ספרים על יפן של פעם (:

אנקה
אנקה•לפני 3 שנים
אנקה
אנקה•לפני 3 שנים

אני תמיד נהנית לקרוא את הסקירות שלך על ספרים שנושאם יפן. יפן ותרבותה וכו' קרובים גם ללבי.

משה
משה •לפני 3 שנים
בנצי תודה לביקורת המעניינת. שוגון ספר מרתק.
בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

תודה זאבי.

זאבי קציר
זאבי קציר•לפני 3 שנים

מעניין מאד בנצי, תודה לך.

בנצי גורן
בנצי גורן•לפני 3 שנים

בודאי מורי.

מי שהחל את התהליך ב-1853 היו האמריקאים. חפש ערך מתיו פרי.
מורי
מורי•לפני 3 שנים

בנצי, מעניין מאוד מה שכתבת. יפן מאוד מאוד מסקרנת. עד המאה ה-19, גם לארה''ב לא היתה

מדיניות חוץ ופתאום היו צריכים שווקים. הייתכן שיפן היתה חלק מהמהלך?
26 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של בנצי גורן

רומן רוסי (6 הנבחרים)

רומן רוסי (6 הנבחרים)

מאיר שלו

יש ספרים שכנראה צריך לקרוא בזמן הנכון. את "רומן רוסי" של מאיר שלו קראתי רק עכשיו, באיחור אופני של 38 שנים לאחר שראה אור. בזמן שחלף הספקתי לקרוא ספרים אחרים שלו (יונה ונער, גינת בר והדבר היה ככה) ונהניתי מהם מאוד. אולי דווקא משום כך הגעתי אל רומן רוסי עם ציפיות גבוהות במיוחד. אולי גבוהות מדי.

אין ספק שכבר בספר הביכורים שלו ניכרים כל סימני ההיכר של מאיר שלו. העברית עשירה ומוסיקלית, ההומור נוכח כמעט בכל עמוד, והיכולת שלו לברוא עולם שלם של אנשים, זיכרונות ומקומות מעוררת התפעלות. יש משפטים שפשוט עוצרים כדי ליהנות מהם.

אבל הפעם, לפחות עבורי, זה לא הספיק. "רומן רוסי" הוא בראש ובראשונה רומן של דמויות. שלו בורא מושבה שלמה על אנשיה, אהבותיה, סכסוכיה, חלומותיה ואגדותיה. הוא מתעכב כמעט על כל דמות, מעניק לה עבר, הרגלים וסיפור משלה, ולעיתים נדמה שכל אחת מהן הייתה יכולה לשאת ספר שלם.

אלא שאני חיפשתי יותר עלילה. לא משום שחסרים אירועים, אלא משום שהרגשתי שהפעם מאיר שלו נהנה יותר מן הדרך מאשר מן היעד. הוא מספר נפלא, עד כדי כך שלעתים נדמה שהוא מתקשה לוותר על אף סיפור צדדי. כל דמות זוכה לרגע שלה, כל אנקדוטה מקבלת מקום, וכל זיכרון נפרש בהרחבה. אני, לעומת זאת, מצאתי את עצמי ממתין לרגע שבו כל אותם סיפורים יתכנסו לכדי עלילה הדוקה יותר.

אולי דווקא משום שכבר קראתי את יונה ונער, שם הרגשתי שכל פרט, גם אם בתחילה נראה שולי, מתחבר בסופו של דבר לתמונה אחת שלמה. כאן החיבור הזה היה עבורי רופף יותר.

אולי זו גם הבעיה ואולי דווקא הקסם של ספרי ביכורים מצליחים כל כך. כאשר חוזרים אליהם עשרות שנים לאחר מכן, הם אינם עומדים רק בפני עצמם, אלא גם מול היצירות שבאו בעקבותיהם. קשה שלא להשוות, ולעיתים דווקא ההיכרות עם פסגת יצירתו של הסופר משנה את האופן שבו אנו חווים את ראשית דרכו.

ובכל זאת, גם אם רומן רוסי פחות דיבר אליי מספריו האחרים של מאיר שלו, הוא לא הפחית כהוא זה מהערכתי אליו. להפך. הוא הזכיר לי עד כמה נדירה היכולת לברוא עולם שלם של אנשים, כזה שכל דמות בו נראית כאילו חיה באמת, גם אם לא כל אחת מקדמת את העלילה.

בסופו של דבר, לא כל ספר של סופר אהוב הופך גם לספר האהוב עלינו. במקרה שלי, רומן רוסי היה חוויית קריאה פחות מספקת מיצירותיו המאוחרות של מאיר שלו. אבל אולי הוא גם הזכיר לי אמת פשוטה: ספרים אינם משתנים, אנחנו משתנים. ולעיתים, העיתוי שבו אנחנו פוגשים ספר משפיע על הקריאה כמעט לא פחות מן הספר עצמו.

אתמול•בנצי גורן
צייתנית

צייתנית

פיודור דוסטויבסקי

הספר(ון) צייתנית הוא נובלה קצרה. אשתו הצעירה של בעל בית משכון מתאבדת, וגופתה עדיין מונחת בבית. בעלה, שנותר לבדו, מנסה להבין כיצד הגיעו שניהם לרגע הנורא הזה. מכאן ואילך מתפתח מונולוג ארוך, שבמהלכו הוא משחזר את מערכת היחסים ביניהם ומנסה לשכנע את עצמו ואולי גם אותנו, שלא הוא האחראי לטרגדיה.

אבל מהר מאוד מתברר שזה כלל אינו ספר על התאבדות. זהו ספר על נפש האדם.

דוסטויבסקי עושה כאן את מה שרק סופרים מעטים יודעים לעשות. הוא כמעט ואינו זקוק לעלילה. במקום אירועים, הוא בונה עולם פנימי שלם. ככל שבעל בית המשכון מדבר ומנסה להצדיק את עצמו, כך הוא דווקא חושף את גאוותו, את עיוורונו ואת חוסר יכולתו להבין באמת את האישה שחיה לצדו. תוך כדי קריאה אנו מגלים את האמת הרבה לפני שהמספר עצמו מסוגל לראות אותה.

ועוד משהו שקרה לי תוך כדי קריאה: לא יכולתי שלא לחשוב על שטפן צווייג. קראתי הרבה מיצירותיו של צווייג בשנים האחרונות, ופתאום היה לי ברור עד כמה צווייג הושפע מדוסטויבסקי. לא בסגנון הכתיבה, אלא באופן שבו שניהם מתבוננים בנפש האדם. גם בספריו של צווייג (מכתב מאלמונית, הפחד, נובלת השחמט ועוד), העלילה היא פעמים רבות רק מסגרת. העניין האמיתי נמצא בתוך הדמויות, במאבקים הפנימיים שלהן, באובססיות, באשמה, בפחד ובנקודות השבר של הנפש.

אצל דוסטויבסקי הכול כמובן קיצוני יותר. הסערות גדולות יותר, הדמויות חיות על הקצה, והרגשות מתפרצים בעוצמה אדירה. צווייג, לעומתו, כותב באיפוק רב יותר, אך קשה שלא לראות את החוט המקשר ביניהם.

מעבר לכך, אהבתי מאוד גם את הבחירה של דוסטויבסקי להפוך את גיבור הסיפור דווקא לבעל בית משכון. אין זו בחירה מקרית. אדם שמבלה את חייו בהערכת שוויים של חפצים מתקשה לעיתים להבין את ערכם של בני אדם. הוא רגיל לחשב, להעריך, לשלוט, וגם בתוך הנישואים שלו הוא מתנהל כאילו הכול הוא עסקה. הוא משוכנע שהציל את אשתו, ולכן מצפה להכרת תודה ולנאמנות מוחלטת. רק כאשר היא איננה, הוא מתחיל להבין עד כמה מעולם לא ראה אותה באמת.

דוסטויבסקי כתב כאן על אדם רגיל שמרוב גאווה, פחד או עיוורון אינו מצליח לראות את מי שעומד מולו, והרי כולנו מכירים או הכרנו כמה כאלו במהלך חיינו. הטרגדיה, כך מלמד אותנו דוסטויבסקי, מתחילה הרבה לפני שהאשה שמה קץ לחייה.

אני חושב שהספר "צייתנית" הוא הרבה יותר מנובלה. הוא שיעור קצר בכתיבה פסיכולוגית. ואומר זאת שוב: אחרי הקריאה ב"צייתנית", קל יותר להבין מדוע צווייג העריץ את דוסטויבסקי וכיצד השפעתו ניכרת באופן שבו הוא מתבונן בנפש האדם.

לפני שבוע•
★★★★★
•בנצי גורן
הבמאי

הבמאי

דניאל קלמן

"הבמאי" של דניאל קלמן הוא ספר שאני יכול להעריך הרבה יותר משהצלחתי להנות ממנו.

קשה שלא להישבות ברעיון שעליו מבוסס הספר. קלמן בוחר לעסוק בדמותו של הבמאי האוסטרי גאורג וילהלם פאבסט, מן החשובים והמשפיעים בקולנוע האירופי של שנות העשרים והשלושים. לזכותו נזקפת פריצתה הגדולה של לואיז ברוקס, בעיקר בזכות הסרט "תיבת פנדורה", והוא עבד גם עם גרטה גרבו בראשית דרכה.

אך חשוב לדעת שהבמאי אינו ביוגרפיה. קלמן נשען על דמותו האמיתית של פאבסט ועל האירועים המרכזיים בחייו, אך חלקים גדולים מן העלילה, הדיאלוגים והדמויות הם פרי דמיונו. מבחינה זו מדובר ברומן היסטורי, המשתמש בעובדות כדי לשאול שאלות מוסריות, ולא כדי לשחזר את ההיסטוריה באופן מדויק.

לאחר עליית הנאצים לשלטון ניסה פאבסט להשתלב בתעשיית הקולנוע האמריקאית. אולם בניגוד לבמאים אירופים אחרים, הוא לא הצליח למצוא את מקומו בהוליווד. סגנונו היה שונה, הסרטים שהציע לא עוררו עניין רב, והוא התקשה להסתגל לאופן העבודה של האולפנים האמריקאיים. כששב לאוסטריה (אחרי האנשלוס) כדי לבקר את אימו החולה, פרצה המלחמה והוא מצא את עצמו לכוד באירופה. מכאן ואילך הופכת הביוגרפיה שלו למסגרת שבתוכה קלמן בוחן את השאלה המרכזית של הספר: מה עושה אמן כאשר העולם שסביבו מאבד את מצפונו? האם אפשר להמשיך ליצור תחת משטר טוטליטרי ולהאמין שהאמנות מנותקת מן הפוליטיקה? והאם כל פשרה קטנה היא רק פשרה קטנה, או שהיא תחילתו של מדרון חלקלק?

אלה שאלות מצוינות, וקלמן יודע לבנות סביבן עלילה חכמה ומעוררת מחשבה. גם החלוקה לשלושת חלקי הספר: "בחוץ" "בפנים" ו"אחרי", אינה רק כרונולוגית, אלא מתארת את התהליך המוסרי שעובר גיבור הספר: תחילה מחוץ לגרמניה הנאצית, אחר כך בתוכה, ולבסוף בניסיון לחיות עם הזיכרון ועם ההשלכות.
ובכל זאת, ככל שהתקדמתי בקריאה, הרגשתי שקשה לי להתחבר. לא משום שהנושא אינו מעניין, להפך. הוא מרתק. אלא משום שסגנון הכתיבה של קלמן נשאר עבורי מרוחק. הדמויות עוררו את סקרנותי, אך פחות את רגשותיי. לעיתים הרגשתי שאני קורא רעיון ספרותי מבריק יותר מאשר חי את סיפורן של הדמויות.

אולי זו בחירה מודעת של קלמן, איני מכיר את שאר כתביו כך שקשה לי לשפוט. אולי דווקא המרחק הרגשי מאפשר לו לעסוק בשאלות המוסריות שאותן הוא מעלה, ואולי זו רק תחושה אישית שלי כקורא. אפילו עלתה בי המחשבה אם חלק מן הריחוק נובע מן התרגום, אם כי קשה לי לדעת זאת, משום שלא קראתי את הספר במקור.

במהלך הקריאה חשבתי לא פעם איזה ספר נפלא היה יכול לצאת מכאן אילו שטפן צווייג היה בוחר לעסוק באותו נושא. אין לי ספק כי הוא היה צולל עמוק יותר אל נפשו של פאבסט וגורם לקורא לחוות את הדילמה המוסרית הרבה יותר לעומק. קלמן לעומת זאת, מעדיף להתבונן בה מבחוץ. הרעיונות מרתקים, השאלות חשובות, אך אני לפחות, לא נסחפתי ונשארתי מרוחק מן הדמויות.

ובכל זאת, אני שמח שקראתי את הספר. לא משום שנהניתי מכל עמוד, אלא משום שהוא מאלץ את הקורא להתמודד עם שאלה שאינה שייכת רק לגרמניה של שנות ה-30. האם אדם יכול לומר לעצמו שהוא "רק עושה את עבודתו", כאשר העולם סביבו מאבד את צלמו?

לפני שבועיים•
★★★★★
•בנצי גורן
עופו, ברבורי פרא

עופו, ברבורי פרא

ז'ונג (רונג) ג'אנג

יש ספרים שאי אפשר להבין באמת בלי להכיר את הסיפור שקדם להם. "עופו ברבורי פרא" הוא בדיוק ספר כזה.

לפני שנים קראתי את "ברבורי פרא" והיה זה אחד מספרי הזיכרונות המרשימים שקראתי. מדובר בסאגה משפחתית ושיעור היסטוריה מרתק על סין במאה ה-20, על התהפוכות שעברה המדינה, השינויים, האסונות, הקשיים אתם התמודדה משפחתה של הסופרת והרבה מאוד גם על הרוח האנושית ונפש האדם.

כאשר יצא לאחרונה ספרה "עופו ברבורי פרא", היה לי ברור כי אני חייב לקרוא גם אותו. כאן מספרת לנו רונג ג'אנג על חייה בממלכה המאוחדת, על הקשיים של מהגרת צעירה הנחשפת לתרבות שונה וזרה לה לחלוטין, על דרכה האקדמית, על אהבותיה, נישואיה להיסטוריון ג'ון הלידיי, ועל הדרך שבה הפכה את סיפורה האישי לקול ספרותי בעל השפעה עולמית.

במקביל, היא ממשיכה לעקוב אחר השינויים הדרמטיים שעוברת סין. גם כשהיא חיה בלונדון, מולדתה אינה מרפה ממנה. היא מתארת את ניסיונותיה לשמור על קשר עם בני משפחתה, את כאבה על כך שספריה אסורים לפרסום בסין, ואת המתח המתמיד שבין החופש שזכתה בו לבין הגעגועים למקום שממנו באה.
אני חושב שכאן גם טמון ההבדל הגדול בין שני הספרים.

אם "ברבורי פרא" יכול לרתק כמעט כל קורא, גם כזה שאינו יודע דבר על סין, הרי ש"עופו, ברבורי פרא" פונה בעיקר למי שכבר התאהב בספר הראשון ובמחברת עצמה. מי שלא קרא את "ברבורי פרא" עלול להתקשות להתחבר לספר ההמשך, משום שחלק גדול מן העוצמה הרגשית שלו נובע מההיכרות המוקדמת עם חייה של רונג ג'אנג ועם גורלה של משפחתה.

אין כאן את הדרמה הגדולה של מהפכת התרבות או של הרעב הגדול בסין. במקום זאת יש סיפור שקט יותר, אינטימי יותר, על אישה שמנסה לבנות לעצמה חיים חדשים מבלי לאבד את הקשר לעברה. עבורי, דווקא משום שקראתי את "ברבורי פרא", היה מרתק לגלות כיצד התפתחה כסופרת וכחוקרת, וכיצד המשיכה לעסוק בסין גם כאשר חיה אלפי קילומטרים ממנה.

זו גם הסיבה שניתן לדעתי להתייחס אל שני הספרים כאל יצירה אחת. הראשון מספר כיצד רונג ג'אנג הצליחה לצאת מסין, והשני מספר כיצד למרות הכול, סין מעולם לא יצאה ממנה.

אני ממליץ על "ברבורי פרא" לכל מי שיש לו ענין בסין, בהיסטוריה שלה ובספרים העוסקים בנפש האדם. כל מי שאהב את ברבורי פרא, כדאי שימשיך לספר הזה לאחר מכן.

לפני 3 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
הרהורים על הגיליוטינה

הרהורים על הגיליוטינה

אלבר קאמי

יש ספרים שמכריחים אותנו לחשוב. "הרהורים על הגיליוטינה" של אלבר קאמי הוא ספר כזה.

מדובר במסה קצרה יחסית, אך עוצמתית מאוד, שבה קאמי יוצא נגד עונש המוות. קאמי אינו עושה זאת מתוך רגשנות או מתוך הזדהות עם פושעים, אלא מתוך טיעון מוסרי והגיוני. לדעתו, אם החברה אוסרת על אדם לרצוח, כיצד היא יכולה להצדיק רצח מתוכנן ומחושב המתבצע בשמה? קאמי מכנה את עונש המוות "הרצח המתוכנן ביותר", משום שהמדינה קובעת את התאריך, את השעה ואת אופן ההוצאה להורג.

אחד הקטעים החזקים בספר מופיע מיד בתחילתו. קאמי מספר כי אביו שתמך בעונש המוות, הלך לצפות בהוצאה להורג בגיליוטינה. הוא חזר הביתה מזועזע עד עמקי נשמתו. החוויה לא חיזקה את אמונתו בצדקת העונש, אלא ערערה אותה לחלוטין. עבור קאמי, הפער בין הרעיון המופשט לבין המציאות הוא לב העניין. קל לתמוך בעונש המוות כאשר הוא נשאר מושג תיאורטי, קשה הרבה יותר להביט בו מקרוב.

קאמי גם מפרק אחד לאחד את הטיעונים המקובלים בזכות העונש. הוא מטיל ספק בכוח ההרתעה שלו, מצביע על האפשרות הבלתי נמנעת של טעויות משפטיות, וטוען כי חברה אינה נעשית מוסרית יותר כאשר היא מחקה את המעשה שאותו היא מגנה.

תוך כדי הקריאה נזכרתי בסופר צרפתי אחר, שגם הוא נלחם נגד עונש המוות: ויקטור הוגו. כבר בשנת 1829 פרסם הוגו את "יומו האחרון של נידון למוות", ספר שכל מטרתו הייתה לעורר התנגדות לעונש המוות באמצעות תיאור שעותיו האחרונות של אדם הממתין להוצאה להורג. הוגו וקאמי כתבו בתקופות שונות ובסגנונות שונים, אך שניהם ביקשו להזכיר לקורא דבר פשוט: מאחורי כל גזר דין יש אדם.

מה שאהבתי במיוחד בספר הוא שקאמי אינו מנסה להטיף: טיעוניו הם ענייניים ומוצגים כמשנה סדורה. דווקא האיפוק הזה מעניק לדבריו כוח רב כל כך. גם אם הקורא אינו משתכנע מכל טיעון וטיעון, קשה לסיים את הספר בלי לבחון מחדש את עמדותיו. וזה בעיניי סימן ההיכר של ספר חשוב.

יותר משזהו ספר על הגיליוטינה, זהו ספר על גבולות הכוח של המדינה, על צדק, על נקמה ועל ערך חיי האדם. כמעט שבעים שנה לאחר שנכתב, הוא עדיין מצליח להציב שאלות שאינן מאבדות מהרלוונטיות שלהן.

לפני 4 שבועות•
★★★★★
•בנצי גורן
משכילה

משכילה

טארה וסטאובר

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
סמטת השקדיות בעומריג'אן

סמטת השקדיות בעומריג'אן

דורית רביניאן

סמטת השקדיות בעומריג'אן של דורית רביניאן הוא ספר מיוחד ושונה. כבר מן העמודים הראשונים ברור שלא מדובר רק בעלילה, אלא בחוויה. רביניאן לוקחת אותנו אל כפר פרסי יהודי בראשית המאה ה-20, אבל יותר משהיא מתארת מקום, היא בונה מציאות שלמה מלאה בריחות, בצבעים, במגעים. עולם שבו האדמה, הגוף והאמונה שזורים זה בזה כמעט בלי הפרדה.

במרכז הסיפור עומדות שתי נערות, פלורה ונזי. האחת כבר נושאת ברחמה חיים חדשים, השנייה עדיין ילדה, אבל רק לכאורה. שתיהן נמצאות בדיוק באותו רגע עדין ושברירי שבו הילדות נסדקת והעולם דורש מהן להיות נשים. זה לא תהליך הדרגתי או רך אלא מעבר חד, כמעט אלים, שמתרחש בתוך מציאות שאין בה הרבה מקום לבחירה.

הכוח הגדול של הספר אינו בעלילה עצמה, שמתפרשת על פני זמן קצר יחסית, אלא באופן שבו רביניאן מצליחה לגעת בגוף ובחוויה האנושית בצורה ישירה ולא מתנצלת. היא כותבת על נשיות, על מיניות, על היריון ועל תשוקה, לא כעל רעיונות מופשטים, אלא כעל משהו חי ומוחשי. יש רגעים שבהם הקריאה כמעט פיזית, כאילו העולם שהיא מתארת זולג החוצה מן הדפים.

ובתוך כל זה יש גם תחושת גורל חזקה. הסיפור הוא על עולם שבו הדברים נקבעים מראש: נישואין, תפקידים, חיים שלמים. אבל דווקא בתוך המסגרת הזאת, הדמויות מחפשות סדקים קטנים של חופש.

הספר הזה הוא גם עדות לכוחו של סיפור להציג תרבות אחרת ושונה. הוא אינו מתבונן מבחוץ ואינו מסביר הוא פשוט מציב את הקורא בתוך המציאות הזאת ומבקש ממנו להרגיש. להבין דרך החושים, לא רק דרך המחשבה.

ואי אפשר שלא להתעכב על השפה של דורית רביניאן. זו עברית עשירה מאוד, חושנית, שמצליחה לגעת לא רק בתיאור אלא גם בתחושה. היא מרבה בדימויים, בצבעים, בריחות, במילים שמטעינות כל סצנה בעומק נוסף. לעיתים נדמה שהיא לא רק מספרת את הסיפור, אלא ממש לשה אותו והופכת את השפה לחומר חי. לעיתים זה באמת על גבול העומס אך בסך הכל זו הייתה עבורי אחת החוזקות הגדולות של הספר: היכולת ליצור עולם שלא רק נקרא אלא גם מורגש.

ואולי זה גם מה שהכי נשאר ממנו. לא סצנה מסוימת או אירוע דרמטי, אלא התחושה. התחושה של עולם רחוק שדורית רביניאן מביאה אותו אלינו. עולם שבו הילדות נגמרת מוקדם מדי, אבל הרגש, כמו תמיד, מוצא את דרכו להישאר. ומדהים שכל זה נכתב על ידה כשהייתה רק בת 22.

זהו הספר הראשון שלה שקראתי, אני מניח שיהיו עוד בעתיד.

לפני חודשיים•
★★★★★
•בנצי גורן
יונים בטרפלגר

יונים בטרפלגר

סמי מיכאל

יונים בטרפלגר הוא ספר שנוגע באחד הנושאים הטעונים ביותר: הסכסוך הישראלי פלסטיני, אך סמי מיכאל עושה זאת בדרך אחרת. לא דרך סיסמאות, לא דרך הצהרות גדולות, אלא דרך סיפור אנושי לא פשוט, מורכב ולעיתים גם נוגע ללב. הוא מספר על בני אדם, על מערכות יחסים, על אהבה, מעט על קנאה, על יצרים, בקיצור הסיפור עובר דרך כל החומרים מהם מורכבים חיינו.

מיכאל אינו מנסה לפשט את המציאות, להפך. הוא מציג אותה במלוא המורכבות שלה: ערבים ויהודים, כאב מול כאב, פחד מול פחד, תקווה מול ייאוש. אין כאן טובים ורעים במובן הפשוט. יש כאן בני אדם עם סיפור, עם עבר ועם זהות. הרבה מאוד זהות וזה אולי הכוח הגדול של הספר.

השם "יונים בטרפלגר" מעורר מיד דימוי של מקום אחר, רחוק מהמרחב המקומי, כמעט אוניברסלי. כיכר טרפלגר בלונדון, עם היונים שלה, היא מקום של מפגש, של תנועה, של חיים. ובתוך כל זה, נדמה לי שמיכאל מבקש לשאול: האם אפשר בכלל למצוא מרחב משותף כזה גם כאן?

הכתיבה של מיכאל, כמו תמיד, נקייה ומדויקת. אין בה עודף דרמה, אבל יש בה הרבה מאוד רגש. הוא יודע לבנות סיפור, והוא יודע לבנות דמויות כאלו שאי אפשר להתעלם מהן, גם כאשר הן מעוררות אי נוחות, ואולי דווקא אז.

סמי מיכאל אינו מציע פתרונות והוא גם לא מתיימר לכך. הוא מתאר את המציאות הקשה כפי שהיא ואולי, בתוך מציאות שבה קל כל כך להתבצר בעמדות, עצם הניסיון להקשיב לצד השני, הוא כבר צעד לא קטן.

זהו ספרו השני של סמי מיכאל שאני קורא (אחרי חצוצרה בואדי) ואין לי ספק כי אקרא עוד מכתביו.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן
גנים בימי מלחמה

גנים בימי מלחמה

תיאודור צריץ'

לכאורה, "גנים בימי מלחמה" הוא ספר על גנים. אבל מהר מאוד מתברר שהגנים הם רק נקודת מוצא. הם אינם עומדים בפני עצמם, אלא משמשים מעין עדשה שדרכה מתבונן המחבר בעולם: בזיכרון, בגלות, בזהות, ובעיקר בניסיון האנושי ליצור סדר ומשמעות בתוך מציאות של הרס. הגן על פי המחבר, אינו רק מקום של צמחים ועצים, אלא מרחב שבו האדם מנסה לגעת בזמן, לשמר משהו חולף, ואולי גם לברוח לרגע מן האירועים ההיסטוריים המתרחשים סביבו.

המחבר, המוצג כתאודור צריץ', נודד בין גנים שונים ברחבי אירופה: מפריז ועד אנגליה, מאיטליה ועד הרקליון, ומתאר אותם בעין רגישה, כמעט פיוטית. הוא כותב על אדמה, על אור וצל, על עצים וציפורים, ועל אותו דבר חמקמק שהרומאים קראו לו - Genius Loci - רוח המקום, הנשמה שלו.

תאודור צריץ' מתגלה כדמות בדויה, יצירה של הסופר האיטלקי מרקו מרטלה, שבחר לכתוב דרך קולו של פליט בוסני הנודד באירופה ומוצא מפלט בגנים. יש משהו כמעט עיקש במעשה הזה של גינון: לשתול פרח, להשקות עץ, לטפל באדמה, וכל זאת בזמן שהמקום ממנו מגיע המספר, סארייבו, נהרס במלחמות הבלקן של תחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת.

מבין הפרקים השונים, הפרק שעוסק בגן של סמואל בקט היה עבורי המעניין ביותר. הגן שלו, פשוט, כמעט חסר חן, כזה ש"גנן מכובד לא יכול אלא לבוז לו". ובכל זאת דווקא שם, בתוך הפשטות הזאת, נולדו כמה מן הטקסטים העמוקים והטובים ביותר של בקט.

למרות היופי והרגישות, נדמה לי שהספר אינו ממצה עד תום את הפוטנציאל של הנושא המרכזי שבו הוא עוסק: החיבור בין אדם לטבע, ובמיוחד גנים כמרחב של משמעות בתוך מציאות של הרס, יכול היה להוביל לדיון עמוק יותר. לא רק תיאורי, אלא גם רעיוני. לעיתים התחושה היא שהספר מעדיף להישאר מעט מרוחק, במקום להעמיק אל השאלות הגדולות שהנושא הזה (המעט פילוסופי לדעתי) מזמן.

לסיכום: מי שמבקש לקרוא על גנים וגינות, "גינת בר" של מאיר שלו הוא בעיניי בחירה מוצלחת הרבה יותר.

לפני 3 חודשים•
★★★★★
•בנצי גורן

ביקורות נוספות על "הארץ הטהורה"

הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

בדרך כלל אני לא חובבת "ספרות אקזוטית" הנכתבת ע"י מערביים. הספר הזה - שאני לא זוכרת מי גרם לי להתעניין בו - משחזר סיפור של סקוטי צעיר שבמאה ה -19 הציעו לו Relocation בחברת ספנות ביפן, שם עשה הון עצום, הכיר הכרות טובה את התרבות ביפן השיג השפעה רבה במדינה בה כונה "הסמוראי הסקוטי", חי בה ומת בה.

הסיפור מעניין ויכול היה להיות ספר מרתק, לו היה כתוב טוב יותר. הכתיבה דומה יותר לתאור כרונולוגי של עלילות בלי להתעכב על מניעי הגיבור (מעבר מסקוטלנד ליפן באותה עת ודאי מלווה בחשש, בקשיי הסתגלות, בגעגועים...) שלא לומר מניעי הדמויות הנוספות. תאור משמים של מעשיו, תאור משמים של יפן במאה ה - 19 - ארץ פאודלית, מפגרת יחסית למדינות המערב, מנסה בכל כוחה לשמור על הסתגרותה בפני המערב, נסיון שכמובן נידון לכישלון בגלל אמצעי הלחימה העדיפים של אנגליה ונכונותה להשתמש בהם נגד כל מדינה שלא תסכים לסחור איתה או לקבל את רעיונותיה לגבי ממשל נכון.

גם בחלקים האישיים - ולכאורה הנוגעים ללב - של קשריו של גלובר עם נשותיו והפילגש שלו - סיפור שהונצח באופרה "מאדאם בטרפליי" של פוצ'יני - נמשך התאור נוסח "רשימת מכולת" ולא הצלחתי להתחבר. מתבקשת ההשוואה ל"שוגון" של קלאוול שסיפורו אמנם קדם בכ-100 שנה לספר הזה, הצליח להעביר בצורה נפלאה את דקויות התרבות היפנית, והקורא חווה הזדהות עצומה עם הדמויות והתרבות.

אז...אני לא אהבתי כלל. הסופר שהוא פרופסור לכתיבה יוצרת(!) באוניברסיטה של אברדין מוכיח את מה שידוע לכולנו: אפשר (וצריך) ללמוד באוניברסיטה רפואה או הנדסה. לכתיבה השכלה אקדמית כנראה לא עוזרת.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•yaelhar
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

ספר על אימפריאליזם ביפן של המאה ה19, מלווה בפוליטיקה והתערבות של אנגליה,אמריקה, הולנד וצרפת, המעצמות דאז.
המהפכה החברתית, פוליטית ביפן עקב הצורך במהפכה תעשייתית וקידמה.
כל זה מסופר ברומן שבמרכזו הוא גלובר סקוטי שנקלע בגל הסוחרים שמגיע ליפן והופך לבן המקום.
האימפריאליזם של המערב על יפן הצליח בזכות "מדיניות ספינות התותחים". בכל מקום שהיתה התנגדות למיסחר, הופיעו ספינות תותחים. כאשר גם האיום לא עזר עברו להפגזות "שיכנוע".
הסוחרים מביאים איתם גם טכנולוגיות מהמערב. של אניות ברזל,מנועי קיטור, רכבות טלגרף ועוד.
זה הרקע. כדי שהתהליך יצליח , נדרש שידוד מערכות חברתי. במדינה פיאודלית כמו יפן, פירוש הדבר מאבק ,קנוניות, שינוי ערכים איטי ודם.( הדבר נכון גם לגבי סין, ביפן השינוי היה תוך התאמת למבנה הקיים, ואילו בסין מרידות והפיכת המדינה לקומוניסטית).
הספר מענין , אולם לדעתי הוא דורש מעט רקע כדי להבין את ההירארכיה של מיקאדו (הקיסר), שוגון, דאיימו ששלטו בחברה היפנית ללא מצרים.
החלק האישי של גלובר ויחסיו עם הסביבה(אנשי שילטון, סוחרים, בתי אב, נשים ועוד ועוד), קצת פלקטי, אבל מקל על קריאת הספר ומשמן את העלילה.
הוא אינו אפוס כמו הספר "שוגון", אבל בהחלט עוזר להבין את התקופה ואת יפן.
מומלץ לקריאה.
ובשולי הדברים עלו בי מספר הירהורים.
דיפלומטיית "ספינות התותחים", ניצול חולשה ובחישה בעניינים הפנימיים של מדינת חסות, לא השתנו עד היום, הם מקבלים ממדים וביטויים אחרים.
גם הניסוחים "אנחנו שומרים על נייטרליות", ובפועל המצב שונה, הוא חזון נפרץ גם היום.
כנראה כי היסודות הבסיסיים של האדם ( אהבה, תאוות בצע, רצון לשלוט) ושל המדינה ( תאוות בצע ורצון לשלוט) בסיסיים ויסודיים בחיינו.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•אורי רעננה
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

יפן יפן יפן מה אגיד ומה אספר על ארץ הדובדבן והתה ארץ שיופיה הולך יד ביד עם אסונותיה אך כל מה שיסופר על נפלאותיה וקסמיה הן בזכות עמה המיוחד והעדין סליחה שלא אזכיר ואקלקל את הדברים הטובים הקוונה לסמוראים צמאי הכבוד והדם הספר יפה אך קל מאוד לאבד את הקשר ליפן אבל לסובלניים זה כדאי ומומלץ

לפני 14 שנים•דולי
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

הארץ הטהורה רומן היסטורי על יפן בעידן הקלואוניזיאם
בין ישן וחדש
בין עבר לעתיד
בין העבר האישי לעתיד העולמי
בין ימי הבניים למאה ה20
בין מזרח למערב
בין התרבות היפנית לתרבות המערבית

תקופה בהחלט מרתקת וקסומה בעלת קסם מיוחד!
וכן היה כאן פוטנציאל אדיר!!!
לכתיבת רומן היסטורי עמוק ומעניין וייחודי!
שיצליח לספר על התקופה המיוחדת הזאת בה נפתחה יפן למודרניזציה, והקסם של התרבות היפנית המסורתית!

נכשל ובגדול!!!
רק ברגעים מעטים הצליח הספר לסחוף ולרתק אותי.
ברובו היה סתמי וחסר עניין ריפרפתי עליו בלי להתעמק יותר מידי מעבר.
כפי שנאמר כתיבה יכולה להרים את הספר לגבהים חדשים או להוריד אותו לתהומות העמוקים ביותר.
הכתיבה הייתה פשוט גרועה, וכנראה התרגום נבע מכך.
והדבר הרס את כל הספר,את כולו.
למרות הרעיון הטוב בבסיסו.

אכזבה...
אכזבה...
אכזבה ושוב אכזבה..

אני אומרת זאת בלב כבד מאוד.
אך לצערי,ממש אבל ממש לא חייב לקרוא
לבחירתכם בלבד.

תרשו לי לסכם בשתי מילים "האיי" לכולם.
[קוראי הספר יבינו..]

לפני 11 שנים•
★★★★★
•מלי
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

ספר מצויין

מבוסס על דמות אמיתית, תומס גלובר, סקוטי צעיר שמגיע ליפן בשנת 1858 במטרה לסחור ונקשר לארץ ולעם.

התקופה היא של תחילת היפתחותה של יפן המסוגרת בפני זרים, וגלובר הוא האדם הנכון במקום הנכון. הוא קשור את חייו עם יפן, מניע ומשפיע על תמורות רבות בחברה ובעם היפנים ומסייע בהפיכתה מחברה פיאודלית נוקשה הנמצאת בימי הביניים למדינה מפותחת ומתקדמת.

הספר מאיר תקופה ודמות לא מוכרת לקורא הממוצע (הישראלי, אבל לא רק), ויוצר חשק להעמיק ולהכיר את התהליך שעברה יפן מהמדינה שהייתה ועד ליפן המעצמה שהוכנעה ע"י ארה"ב רק לאחר שתי פצצות אטום קטלניות.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•אבי
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

הספר פשוט מעולה!!!
מרתק, סוחף, רווי עלילות.
הספר מבוסס על סיפור אמיתי, ורווי פרטים היסטוריים על התקופה של יפן במחצית השניה של המאה ה-19.
התחלתי לקרוא, ובהתחלה קצת "הלכתי לאיבוד" עם חלק מההגדרות, והקבוצות היפניות, ומי נגד מי וכו'... אבל ברגע שהחלטתי לא לתת לזה להפריע לי- הספר זרם וקלח! מה שאהבתי בספר, זה שהוא כתוב בצורה של פרקים, וכל פרק מחולק לתתי פרקי, חלקם קצרים מאוד ודי מריצים את העלילה קדימה. אין "היתקעות" בנושא מסויים, והעלילה זורמת הלאה, עם החיים של תומאס גלובר, ומה עבר עליו בתקופה ההיא ביפן.
חלק מהקטעים היו מרגשים מאוד, וחלק מפתיעים ביותר (מהסוג שגרם לי לומר בקול רם "וואלה!!"). לא רוצה לגלות יותר מידי- פשוט חייבים לקרוא. רגיש ומצמרר. למדתי המון על יפן בתקופה הנ"ל, ובכלל על כל ההתפתחות שלה בתקופה קצרה של מאה שנה. ספר חובה.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•Babet
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

מעין רומן הסטורי מרתק על תקופות וארצות שלא הכרנו, באמת סיפורה של אומה ושל תקופה. כיף גם להנות מספר טוב וגם להוסיף ידע. אבל, היה חסר לי משהוא בסיפור ( אולי רגש) , בכל זאת אהבתי.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רונרון
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

'הארץ הטהורה' הוא ספר טוב. הוא סוג של שילוב בין ביוגרפיה לפרוזה, ולכן אין בו יותר מדי עליות ומורדות אלא סוג של תיאור כמעט מונוטוני אך מעניין של חייו של אדם יוצא-דופן אחד. הוא ויתר על כל מה שהכיר כי הרגיש חנוק מדי בעיר מולדתו ויצא אל צדו האחר של העולם על מנת להקים אימפריית עסקים כמעט מתוך אבק בלבד ולסייע למאבקים פוליטיים ששינו את פרצופה של יפן לנצח. בעיניי לא היו מספיק תיאורים של המקום והמקורות מהם הגיע תומאס גלובר, האדם המדובר; לא מצאתי תשובה שתספק אותי באשר למה מניע אדם לזרוק עתיד בטוח ואולי אף מאושר ולצאת אל הלא-נודע, אבל מהר מאד שוכחים את החלק הזה שבחייו, גם אם הוא חוזר ומופיע בספר, ושוקעים בהרפתקאותיו ב'ארץ הטהורה'.
אחד הדברים היות יפים ומצד שני מטרידים שמצאתי בספר היה הצורה בה הגיבו היפנים לנוכחות, ולמה שלעיתים אף נראה כמו מניפולציה, של הסקוטי הגבוה והמרשים; נראה שרוב מערכות היחסים שלו עם המקומיים הסתכמו בכך שהם השתאו ממנו, העריצו וכיבדו אותו והושפעו עמוקות מכל פעולה שעשה, בעוד הוא נהנה מהם זמן מסויים, הפך אדיש לאחריו והמשיך הלאה בדרך לפרק הבא בחייו. זה כמעט כמו סיפור הרומן המוכר של עלמה צעירה ויפה המנוצלת על ידי כובש גס בסיפור אהבה מרגש ופראי אך קצר-ימים, שלאחריו היא נותרת בודדה ושבורת-לב; ובאמת חלק מן היפנים בהיסטוריה ובספר מצאו גם הם את אותו דמיון שמצאתי אני והתנגדו, כתוצאה מכך, ל'כובש הזר, הברברי, האינטרסנט והנצלן', עד כדי כך שפתחו במערכות מלחמה אבודות מראש כנגדו וקראו לו 'אנס' רק כדי לא לחיות כנדכאים וכמנוצלים ולאבד את כבודם העצמי, ולראות את ארצם 'נרמסת כזונה'. אפילו ספר זה, שבוודאי מייפה את המהלך האמיתי של ההיסטוריה ושל תומאס גלובר, לא לגמרי מסתיר את שביל ההרס החלקי שהוא הותיר אחריו בליבותיהן של הנשים ובגופותיהם חסרות החיים של הלוחמים למען האידיאלים שלו ונגדם.
ובקיצור - גם אם לעיתים הוא לא מרתק מספיק, כן ספר מומלץ ששואף קצת מעל לבינוניות הממוצעת שמייחסים לו. קראתי אותו כדי להכיר עולם שונה והיסטוריה רחוקה ממני וזכיתי גם בזה וגם בזה, ולכן כדאי גם לאחרים לקרוא, ולהחכים.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•עתליה
הארץ הטהורה

הארץ הטהורה

אלן ספנס

הסיפור עצמו מאוד מרתק- על הכניסה של תרבות המערב ליפן. אבל הספר לא זרם לי מבחינת הכתיבה שלו, היה לי מאוד קשה להסחף לתוכו, ולקח לי הרבה מאוד זמן לסיים אותו.

לפני 16 שנים•
★★★★★
•michal_84