ביקורת ספרותית על תעשו לי טובה מאת גייל פארנט
ספר בסדר

---

גיסי היה משועשע למדי לספר לי איך לחברה הרווקה של אשתו יש ילד: "היא הלכה לבנק. אני הולך כל יום לבנק וזה אף פעם לא קורה לי". היום הילד כבר גדול, בצבא או משהו, וזה כבר לא תופעה מוזרה כזאת.

גם רוברטה רוצה ילד, אלא שהיא מבוגרת למדי ואין לה בן זוג. בעיה. כלומר היום זו לא היתה נחשבת בעיה גדולה. ראשית רוברטה היא בת שלושים וחמש ויש עוד זמן, וגם אם בוער לה עכשיו, היא יכולה ללכת לבנק. לבנק הזרע הכוונה. אם היא מתעקשת לא לדעת את זהות האב זה אפילו יותר פשוט, כי הנוהל של תרומות זרע אנונימיות הוא מקובל. אלא שלא מדובר על היום, אלא על ראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. ההפריה המלאכותית בחיתוליה, אם אפשר לנקוט את המטפורה הזאת, בנקי זרע עוד לא נוסדו, ורוברטה ישרה מכדי לנקוט בשיטה המכונה היום גניבת זרע. מה גם שזה יחייב אותה לדעת את זהות האב, וזה היא לא רוצה. הפתרון שלה קצת מטורלל, כלומר מאוד, והוא למצוא מספר מועמדים ראויים, ליידע אותם על התוכנית, ולהתעבר מהם - כלומר בהכרח רק מאחד מהם - בתוך אותו חלון פוריות צר שנמשך יומיים או שלושה.

זהו. זה הספר. הגברים המועמדים לא בהכרח שמחים לרעיון. גם החברה של רוברטה מסתייגת, על ההורים שלה אין מה לדבר, וגם אצל הגינקולוג לא נרשמה התלהבות, אבל רוברטה נחושה. וזהו. זה הספר. מצחיק לפעמים, שנון במידה, מראה את מקורות ההשראה של שלי גרוס המתרגמת. וזהו. הגיע מספריית רחוב ואל ספריית הרחוב גם שב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על תעשו לי טובה