ביקורת ספרותית על ריקודו של ג'ינגיס כהן מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)

---

תצחקו עליי תמיד הייתי ברושם שהספר הזה מדבר על המנהיג המונגולי, למרות שאני אוהב לגלות עולם דרך קריאה לא הבנתי מה לי ולספר הזה ובדיעבד אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הבנתי רחמנא ליצלן שמדובר ב-"כהן".

לדעתי מבין הספרים הכי מעניינים שרומן גארי כתב הבנתי שזה הספר אולי היחיד בו הוא מתעסק ביהדות. אם סלמאן רושדי גירה את המוסלמים ב-"פסוקי השטן" מעניין איך זה שגארי לא עורר שום דבר בקרב היהודים, אולי זה היה נכון בזמנו ובמילא הסופר לא בין החיים אז החשבון נסגר או שהדת שלנו סובלנית יותר (עאלק). אני בדעה שאת הספר הזה היה מתאים יותר לפיליפ רות לכתוב. במיוחד בפרק שבו (ספוילר קצרצר) כהן מוריד את ישו מהצלב ועוזר לצלוב להתלבש.

זה מזכיר לי שלאחרונה ראיתי בקולנוע את הסרט "הפייבלמנים" של שפילברג, בו הוא מביא לראשונה בקריירה ארוכת השבחים שלו את סיפור חייו וחיי משפחתו. באחת הסצנות הוא מספר על אהבה שהיתה לו בתיכון עם מישהי שהיתה מאוהבת בישו, הוא נתקל באנטישמיות בו בזמן שסלד מהנצרות. הוא רכש לחברה שלו תכשיט עם דמותו של הצלוב. היא שאלה אותו בבדיחות הדעת אם בסוף מצא את ישו והוא ענה לה שכן, בחנות תכשיטים. לדעתי הסצנה הזאת היא מסוג ההומור שיש בספר. תלכו לראות את הסרט ו/או תקראו את הספר. אני באופן אישי אוהב לשלב בין החוויות התרבות הללו.

בספר הזה יש עוד כל מיני סטואציות כאלו ואחרות ובאף אחת מהן גיבור העלילה לא נפרד לגמרי מהטלאי הצהוב שלו, ואם בשם הספר מוזכר ריקוד אזי כפי שאתם יכולים להבין בשלב מסויים הוא גם רוקד הורה. אני לא מבין איך עד היום הספר הזה לא עובד לסרט קולנוע. אם יש ספרים שאני מדמיין לעצמי איך הייתי הופך אותם לסרט אז תהיו בטוחים שהספר הזה הוא אחד מהם.

» ביקורות נוספות של אהוד בן פורת
» ביקורות נוספות על ריקודו של ג'ינגיס כהן