ריקודו של גינגיס כהן מאת רומן גארי

..."מי שרואה את האנושות כפי שהיא לא יוכל לאהוב אותה, לא יוכל להאמין בה ולא יוכל לשאת את האבסורד שלה. רק עיוור יכול להיות מושיע..."(מתוך הספר)

אז… חשבתם שגברים גרמנים אחרי מלחמת העולם השנייה יכולים פשוט לשבת ולהנות מקפה ועיתון? תחשבו שוב.
ב“ריקודו של ג’ינגיס כהן” של הסופר רומן גארי, הרוח של קומיקאי יהודי שהרוצח שלו לא הספיק לו – מחליטה לעשות לו קצת סדר בחיים.

שץ, הקצין לשעבר, מוצא את עצמו נרדף על ידי יהודי שהוא רצח, אחד מיני רבות… ומגלה שלפעמים הבעיה הגדולה ביותר שלך אחרי מלחמה היא לא המלחמה עצמה, אלא הרוחות שרוצות את מה ששלך...

הספר מצליח להיות מוזר, מצחיק ומביך בו‑זמנית, כמו להסתכל על מי שניסה לברוח מהעבר שלו ואז מגלה שהעבר מצא אותו קודם. בין פנטזיה, מתח והומור שחור- הסופר לא נותן לכם לנוח לרגע.

ספר שלא יתן לכם לישון בלילה אבל לפחות תצחקו קצת על הדרך.

"...העבר שלי לא שוכח, אבל לפחות הוא יודע איך להצחיק אותי לפני שהוא מכתים את הנשמה..."(מתוך הספר)

תצחקו עליי תמיד הייתי ברושם שהספר הזה מדבר על המנהיג המונגולי, למרות שאני אוהב לגלות עולם דרך קריאה לא הבנתי מה לי ולספר הזה ובדיעבד אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר הזה, הבנתי רחמנא ליצלן שמדובר ב-"כהן".

לדעתי מבין הספרים הכי מעניינים שרומן גארי כתב הבנתי שזה הספר אולי היחיד בו הוא מתעסק ביהדות. אם סלמאן רושדי גירה את המוסלמים ב-"פסוקי השטן" מעניין איך זה שגארי לא עורר שום דבר בקרב היהודים, אולי זה היה נכון בזמנו ובמילא הסופר לא בין החיים אז החשבון נסגר או שהדת שלנו סובלנית יותר (עאלק). אני בדעה שאת הספר הזה היה מתאים יותר לפיליפ רות לכתוב. במיוחד בפרק שבו (ספוילר קצרצר) כהן מוריד את ישו מהצלב ועוזר לצלוב להתלבש.

זה מזכיר לי שלאחרונה ראיתי בקולנוע את הסרט "הפייבלמנים" של שפילברג, בו הוא מביא לראשונה בקריירה ארוכת השבחים שלו את סיפור חייו וחיי משפחתו. באחת הסצנות הוא מספר על אהבה שהיתה לו בתיכון עם מישהי שהיתה מאוהבת בישו, הוא נתקל באנטישמיות בו בזמן שסלד מהנצרות. הוא רכש לחברה שלו תכשיט עם דמותו של הצלוב. היא שאלה אותו בבדיחות הדעת אם בסוף מצא את ישו והוא ענה לה שכן, בחנות תכשיטים. לדעתי הסצנה הזאת היא מסוג ההומור שיש בספר. תלכו לראות את הסרט ו/או תקראו את הספר. אני באופן אישי אוהב לשלב בין החוויות התרבות הללו.

בספר הזה יש עוד כל מיני סטואציות כאלו ואחרות ובאף אחת מהן גיבור העלילה לא נפרד לגמרי מהטלאי הצהוב שלו, ואם בשם הספר מוזכר ריקוד אזי כפי שאתם יכולים להבין בשלב מסויים הוא גם רוקד הורה. אני לא מבין איך עד היום הספר הזה לא עובד לסרט קולנוע. אם יש ספרים שאני מדמיין לעצמי איך הייתי הופך אותם לסרט אז תהיו בטוחים שהספר הזה הוא אחד מהם.

רומן גארי מביט על גרמניה ואירופה 20 שנה אחרי השואה ומגלה עולם שמתחיל לשכוח (מעניין מה היה כותב היום על אירופה הנשלטת ע"י גרמניה ). עולם שרוצה מאוד לחזור לשגרה. עולם שבו איכמן נתפס ובכירים נאצים נשפטו אבל רבים שהוציאו להורג ורצחו )לא מאות או אלפים – "רק " אחדים או עשרות ) חמקו ברשת דגי הרקק . אחד כזה הוא שץ ( שם מוזר לנאצי ) .ששירת באושוויץ ומאוחר יותר פיקד על כיתת יורים שרצחה יהודים ביניהם אמהות וילדים וקומיקאי אחד ששמו גינגיס כהן.
קשה לי לדון בספר מבלי לדון בתוכנו ולמרות שזה לא מסוג הספרים שניתן לעשות להם ספוילר – יש פה אזהרת ספוילר ועלילת הספר תיחשף עד סופה.
שץ הוא עתה מפקד משטרה בעיירה גרמנית ליד היערות בהם הוציא את גינגיס להורג . בין אם רוחו של גינגיס יצאה מהבור לרדוף את רוצחו או אם לקח איתו שץ את זכרו של היהודי החוצפן שהפנה לכיתת היורים את ישבנו החשוף וצעק "קיס מי טוחאס" לפני שנורה – אין זה משנה הם עכשיו לכודים יחדיו. בדיוק כפי שלא ניתן להגיד יהודי בלי לחשוב על נאצי ולהיפך – זיכרון רוצח ונרצח משולבים יחדיו.
הספר כתוב כמחזה. אין בו הוראות במה אבל נראה שיש בו 3 וחצי מערכות בכל אחד מהן הדמויות נשארות בתפאורה קבועה ומשם יוצא סיפורן. אבל את תחושת המחזה נותנת התיאטרליות המוגזמת של הדמויות , עומס הדימויים וריבוי המטאפורות. הדמויות ממש צועקות את הטקסט .
החלק הראשון של הספר ( בערך 70 עמוד ) הוא מעולה. מהסוג שקוראים כמה שורות ועוצרים להרהר ובמקרה הזה גם פורצים בצחוק. הסיפור מסופר ממבט רוחו של גינגיס כהן שבהומור יידישאי מגולל את מערכת היחסים בינו לנאצי .( קריאת קדיש ביום השנה למרד גטו וורשה , הכנת גפילטא פיש , בורות ההריגה ... ) ומראה שבאמצעות הומור ניתן להגיע לעיתים עמוק יותר לתוך העצב וללא טיפה של זילות בזיכרון. לטענת המספר נעשה עוול לקהילות שנשמרות לעד בזיכרון קודר וכל ההומור ושמחת החיים שהיו חלק מהן נשכח.
לכאורה , קו העלילה הוא שקיימת חקירת רצח עליה מופקד שץ – גברים חשופי שת מתגלים ביער כאשר על פניהם הבעת אושר עילאי והם מאוד מתים. כאשר שץ מכריז שזה פשע המאה לא יכול יותר גינגיס לשתוק ,מתרעם ומכריח את שץ לרקוד את ריקודו.
פה סוטה עגלת העלילה ויורדת מפסי הסיפור והופכת להיות מעין הזיה אלגורית עמוסת דימויים בסגנון – חלום ליל קיץ פוגש את חנוך לוין פוגש את האדונית והרוכל פוגש את שרון סטון.
התכוונתי לדון בשרון סטון האדונית ששמה בספר לילי – אבל עתה זה נראה לי מיותר – אומר רק שלא הבנתי מיהי ומה היא מסמלת ( מוות מלחמה האדם הלבן אירופה......).
וזה החטא הגדול בשבילי בספר – הסיפור קודם לכל - יכולים ורצוי שיהיו לספר עוד רבדים. גם כאלה שאין לי את הכלים להגיע אליהם,הכול טוב בדימויים ומטאפורות ויצוגים סימבוליים כל עוד הם התבלון ולא המרכיב העיקרי.
יאמר לזכותו של גארי שבסיום הספר הוא מעט מסביר מדוע הספר גלש למחוזות אלו ואני משער שהמוטיב של זיכרון העובר בספר מחייב סוג של הזיה אבל מבחינתי מעמוד 70 בערך הספר איבד את חינו.
סיימתי את הספר לפני כחודש והוא עדיין הולך איתי לכן אני כן חושב שיש בו משהו וממליץ לאחרים כן להרים את הכפפה ולנסותו - בהחלט יתכן שהבעיה היא בקורא.
הספר הומלץ לי על ידי חבר וחיפשתי אותו זמן - אפילו קראתי את חרדתו של המלך סלומון במחשבה שזה הספר הנל וחיכיתי לגלות מתי סלומון יתגלה כנאצי רדוף רוחות דבר שפגע בהנאתי מהספר . מצאתי את הספר במקרה בקניון בשרון בבית קפה במדף ספרים של "סיפור חוזר " שזה פרויקט מצוין של שיקום המציב ספרים משומשים למכירה בבתי קפה ומשלב את שתי האהבות שלי יחדיו ובמיוחד בתל אביב יוצר חנויות ספרים קטנות. אז רציתי להגיד תודה.

קראתי בעבר ספרים של רומן גארי ואהבתי אותם. חלקם הפכו גם לסרטי קולנוע מצליחים. כך שכשהגיע אליי הספר הנ"ל התחלתי לקרוא בו בלי להסס, שהרי אני יודע עד כמה היה רומן גארי סופר מוכשר. ובכן לצערי הספר הזה הוא אכזבה גדולה עבורי. יש פה רעיון מסוים שיכול היה אולי להיות מבריק; קומיקאי יהודי שנרצח בזמן השואה הופך להיות "הדיבוק" של קצין משטרה נאצי, ובן לווייתו בעל כורחו. אלא שהרעיון המעניין הזה שיכול היה להיות אולי סיפור קצר או נושא לשיר, בזמן היותו כתב אשמה חריף ומבריק של היהדות נגד האנושות בכללה, נמתח כאן כמו מסטיק לספר שלם. מהר מאוד אנו מגלים שאין פה בכלל סיפור! שכל "הסיפור" הוא מטאפורה סאטירית אחת ענקית עם הומור שחור שכולה סמלים. הבעיה עם "סמלים" היא שכשמשתמשים בהם באופן כל כך בוטה ובצורה מוגזמת כל כך "הסֶמֶל" מאבד את כוחו לחלוטין ו"מרוב עצים לא רואים את היער"... בהמשך מתרחבת התמונה לא רק לגבי היהודים אלא לגבי המוות הנורא ללא טעם במלחמות של כל העמים בעולם והוא מביא דוגמאות ממלחמת ויטנאם (אז נכתב הספר) הכל כמובן נכון וצודק ול-גארי הצרפתי-יהודי היו כוונות נפלאות בכותבו את הספר, אבל הכוונות הטובות והיומרניות נשארות כאן רק בגדר כוונות ואינן מבשילות לספר משמעותי... כי כאמור מרוב סמלים גם מעט הסיפור שהיה שם מתמסמס במהירות והקורא מאבד את הדרך לחלוטין. גם התרגום כאן איננו משהו... בקיצור – לדעתי חבל לבזבז את הזמן ולקרוא את הספר הזה, שהוא כישלון מצער, דווקא בגלל היומרנות שלו. דרך אגב, הייתי נותן לו רק כוכב אחד! אבל האתר הזה איננו מאפשר טכנית משום מה, לעשות זאת!

לאחר קריאת מרבית ספריו של רומיין גארי אני מגלה כי צריך לעשות הבחנה "איזה רומיין גארי כתב את הספר"-האם זהו גארי המספר האנושי החכם מאוד והמצחיק(להלן גארי א') או רומיין הזועם/מתקומם כנגד עוולות האדם באשר הוא(גארי ב').
ובכן,בספר הזה נפלתי על גארי ב' מר הנפש.ויש לו סיבות טובות מאוד-זוהי אלגוריה פנטזיונית על כהן היהודי המשתלט על נפשו של הנאצי שפקד על רציחתו.הספר מתחיל בסדר אבל אחר כך הולכים לאיבוד בעלילה כי אין לדעת מי מייצג את מה:לילי את המולדת ואת מי מייצג הצייד וכו' וכו'?.אני חושד שגם גארי עצמו איבד שליטה על סיפורו איפשהוא.מתוך כבוד למספר הדגול ובזוכרי לו חסדים של הנאה צרופה מספריו שנכתבו על ידי גארי א'(עפיפונים,חרדתו של המלך סלומון,כל החיים לפניו,המלתחה הגדולה)-חרקתי שיניים וקראתי את הספר תוך דילוגים על פסקאות טרחניות המאפינות את גארי ב'(כמו גם בספר כלב לבן).אפשר לוותר.אבל בלי כלום אי אפשר.גם בספר כזה אפשר לדלות אבחנה חכמה וקולעת אחת לפחות מגארי,בו הוא מגיע למסקנה כי היהודים שורדים כי הם לא מישרים מבט לעיני האנושות-פן יסתנוורו ממראות הזוועה והעוולות שיש בה.הפניית המבט הצידה היא זו שנותנת ליהודים כח להמשיך,וזאת הסיבה שהמשיח שיגיע יהיה עיוור...

ספר מסובך, לא הבנתי חלקים גדולים ממנו. למה המונה ליזה מוזכרת שם כל הזמן ומה התפקיד של לילי הנימפומנית? האם היא מייצגת את גרמניה הנאצית? למה? אחרי כל החיים לפניו זו די אכזבה.

בחייו ומותו של אמיל אזאר, שם העט ששימש את הסופר הדגול רומן גארי, הוא כותב ש "כל אזאר כולו נמצא בריקודו של ג'נגיס כוהן". את הספר קראתי לפני קריאת חייו ומותו של אמיל אזאר, ואני די בטוח שזהו אחד הספרים הכי "אזאריים" שכתב גארי תחת שמו האמיתי. הסגנון, ההומור ואפילו קטעים אחדים מהספר די מזכירים את "כל החיים לפניו" של גארי/אזאר.
אני חושב שגארי מגיע ברומן זה לאחד השיאים הספרותיים שלו מבחינת יצירתיות רעיונית, כפי שניתן לראות מתיאור הספר.
מומלץ בחום!