ביקורת ספרותית על ריקודו של ג'ינגיס כהן מאת רומן גארי (אמיל אז'אר)
ספר לא משהו

---

רומן גארי מביט על גרמניה ואירופה 20 שנה אחרי השואה ומגלה עולם שמתחיל לשכוח (מעניין מה היה כותב היום על אירופה הנשלטת ע"י גרמניה ). עולם שרוצה מאוד לחזור לשגרה. עולם שבו איכמן נתפס ובכירים נאצים נשפטו אבל רבים שהוציאו להורג ורצחו )לא מאות או אלפים – "רק " אחדים או עשרות ) חמקו ברשת דגי הרקק . אחד כזה הוא שץ ( שם מוזר לנאצי ) .ששירת באושוויץ ומאוחר יותר פיקד על כיתת יורים שרצחה יהודים ביניהם אמהות וילדים וקומיקאי אחד ששמו גינגיס כהן.
קשה לי לדון בספר מבלי לדון בתוכנו ולמרות שזה לא מסוג הספרים שניתן לעשות להם ספוילר – יש פה אזהרת ספוילר ועלילת הספר תיחשף עד סופה.
שץ הוא עתה מפקד משטרה בעיירה גרמנית ליד היערות בהם הוציא את גינגיס להורג . בין אם רוחו של גינגיס יצאה מהבור לרדוף את רוצחו או אם לקח איתו שץ את זכרו של היהודי החוצפן שהפנה לכיתת היורים את ישבנו החשוף וצעק "קיס מי טוחאס" לפני שנורה – אין זה משנה הם עכשיו לכודים יחדיו. בדיוק כפי שלא ניתן להגיד יהודי בלי לחשוב על נאצי ולהיפך – זיכרון רוצח ונרצח משולבים יחדיו.
הספר כתוב כמחזה. אין בו הוראות במה אבל נראה שיש בו 3 וחצי מערכות בכל אחד מהן הדמויות נשארות בתפאורה קבועה ומשם יוצא סיפורן. אבל את תחושת המחזה נותנת התיאטרליות המוגזמת של הדמויות , עומס הדימויים וריבוי המטאפורות. הדמויות ממש צועקות את הטקסט .
החלק הראשון של הספר ( בערך 70 עמוד ) הוא מעולה. מהסוג שקוראים כמה שורות ועוצרים להרהר ובמקרה הזה גם פורצים בצחוק. הסיפור מסופר ממבט רוחו של גינגיס כהן שבהומור יידישאי מגולל את מערכת היחסים בינו לנאצי .( קריאת קדיש ביום השנה למרד גטו וורשה , הכנת גפילטא פיש , בורות ההריגה ... ) ומראה שבאמצעות הומור ניתן להגיע לעיתים עמוק יותר לתוך העצב וללא טיפה של זילות בזיכרון. לטענת המספר נעשה עוול לקהילות שנשמרות לעד בזיכרון קודר וכל ההומור ושמחת החיים שהיו חלק מהן נשכח.
לכאורה , קו העלילה הוא שקיימת חקירת רצח עליה מופקד שץ – גברים חשופי שת מתגלים ביער כאשר על פניהם הבעת אושר עילאי והם מאוד מתים. כאשר שץ מכריז שזה פשע המאה לא יכול יותר גינגיס לשתוק ,מתרעם ומכריח את שץ לרקוד את ריקודו.
פה סוטה עגלת העלילה ויורדת מפסי הסיפור והופכת להיות מעין הזיה אלגורית עמוסת דימויים בסגנון – חלום ליל קיץ פוגש את חנוך לוין פוגש את האדונית והרוכל פוגש את שרון סטון.
התכוונתי לדון בשרון סטון האדונית ששמה בספר לילי – אבל עתה זה נראה לי מיותר – אומר רק שלא הבנתי מיהי ומה היא מסמלת ( מוות מלחמה האדם הלבן אירופה......).
וזה החטא הגדול בשבילי בספר – הסיפור קודם לכל - יכולים ורצוי שיהיו לספר עוד רבדים. גם כאלה שאין לי את הכלים להגיע אליהם,הכול טוב בדימויים ומטאפורות ויצוגים סימבוליים כל עוד הם התבלון ולא המרכיב העיקרי.
יאמר לזכותו של גארי שבסיום הספר הוא מעט מסביר מדוע הספר גלש למחוזות אלו ואני משער שהמוטיב של זיכרון העובר בספר מחייב סוג של הזיה אבל מבחינתי מעמוד 70 בערך הספר איבד את חינו.
סיימתי את הספר לפני כחודש והוא עדיין הולך איתי לכן אני כן חושב שיש בו משהו וממליץ לאחרים כן להרים את הכפפה ולנסותו - בהחלט יתכן שהבעיה היא בקורא.
הספר הומלץ לי על ידי חבר וחיפשתי אותו זמן - אפילו קראתי את חרדתו של המלך סלומון במחשבה שזה הספר הנל וחיכיתי לגלות מתי סלומון יתגלה כנאצי רדוף רוחות דבר שפגע בהנאתי מהספר . מצאתי את הספר במקרה בקניון בשרון בבית קפה במדף ספרים של "סיפור חוזר " שזה פרויקט מצוין של שיקום המציב ספרים משומשים למכירה בבתי קפה ומשלב את שתי האהבות שלי יחדיו ובמיוחד בתל אביב יוצר חנויות ספרים קטנות. אז רציתי להגיד תודה.

» ביקורות נוספות של cujo
» ביקורות נוספות על ריקודו של ג'ינגיס כהן