ביקורת ספרותית על מוות מאושר מאת אלבר קאמי
ספר מעולה

---

"הוא הבין שהפחד מן המוות הזה, שבו הביט כחיה מבועתת, פירושו פחד מן החיים". הרומן הראשון של אלבר קאמי יומרני ומנסה לפצח את חידת החיים והמוות. לא פחות. וכל זאת בתוך ספרון די דקיק עם סיפור מסגרת די הזוי, ועדיין - עליי להצדיע לקאמי, אשר בהחלט הצליח במקרה שלי לעשות מאסג' לא קטן, מעורר מחשבה ונכנס לבטן הרכה של החיים, ושל תאומם בן דמותם (כתשליל) - המוות.
פטריס מרסו, בחור יפה, ספורטיבי וגמיש, עני באופן מחפיר שאיבד לאחרונה את אמו, מוצא נתיב יציאה מעוניו. הסיפור נפתח (ולכן אני מצדיקה את היות דבריי לא כספוילר) בכך שמרסו הורג בחור נכה ועשיר וכך יכול לצאת לחיים עצמאיים בעולם. הרצח מקבל הצדקה מוסרית ובו זמנית נשאלת השאלה המתמדת: מהם החיים ששווה לחיותם? מהם החיים שכבר לא שווה לחיותם? כיצד לנהל את החיים כך שלא תגרע מהם התשוקה והעונג? והאם החרדה מאובדנם עשוי בדיוק להביא לכך?

"אתה אוהב אותי?" אמרה מארת באגביות.
מרסו התעורר פתאום לחיים ופרץ בצחוק גדול.
"חתיכת שאלה".
"תענה."
"אבל הרי בגילנו לא אוהבים. מוצאים-חן בעיני השני, זה הכל. רק אחר כך, כשזקנים ואימפוטנטים, אפשר לאהוב. בגילנו רק נדמה לנו שאנחנו אוהבים, לא יותר."

גאונותו של קאמי היא בהנחת השאלות המהותיות, ובאי כניסה לתפקיד העונה, המחנך או חלילה המטיף. מרסו הוא גם דמות שאפשר להזדהות איתה, להתבייש במעשיה, לסלוד ממנה, לרצות להתקרב אליה, לשנוא בתוכנו את הרצון הזה, ובעצם זה פחות חשוב מה יחסנו למרסו, שכן הוא מעלה בדרכו את שאלות בני התמותה שאנו, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם מנסים לשכוח - טרודים בהן ללא הרף.

"הוא רצה לאחוז את חייו בידיו, כמו לחם חם שנלוש בחוזקה. כמו בשני הלילות הארוכים ברכבת, שבהם יכול לדבר לעצמו ולהתכונן לקראת החיים. ללקק את חייו כמו סוכרייה, לעצבם, להשחיזם, ולבסוף לאהוב אותם. זו היתה כל תשוקתו. המאמץ שיהיה עליו לעשות מעתה ואילך הוא לשמר אותה נוכחות של עצמו בעצמו, מול כל פנים שילבשו החיים, גם במחיר בדידות שלמד כמה קשה לשאתה. הוא לא יבגוד. כל להטו האלים יסייעו לו בכך, ואהבתו, כתשוקה פראית לחיות, תצטרף אליו להיכן שירומם אותו הלהט הזה."

יש מחירים להתאהבות פראית שכזו בחיים עצמם.
יש אפשרות בדיוק בשל התאהבות רק בהם ואך ורק בהם -
תוך התכחשות לתאום הנלווה אליהם (שכן בחדר הלידה נולד גם עוד מוות)
לפספס אותם עצמם.

אבל כאן כבר קאמי נוזף בי על שנקטתי טון של מחנכת קשישה וצדקנית. מפנה את המיקרופון וממליצה לכם פשוט טיסה קצרה לאלג'יר של קאמי.
בלי חרטות

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על מוות מאושר