ביקורת ספרותית על זאת אני, איווה מאת גלית דהן קרליבך

---

בחורף 2019 השתתפתי בסדנת כתיבה של כנרת זמורה ביתן שנקראת "המגירה". המנחה הייתה גלית דהן קרליבך, סופרת מוערכת ודיי פורייה שלא הכרתי קודם. את שניים עשר מפגשי הסדנא ומה שקרה שם (ספויילר - לא הרבה) התכוונתי לסכם במעיין מסה ארוכה, מפורטת וטרחנית להפליא על פי מסורת הכתיבה של דייוויד פוסטר וואלאס, אולם המלאכה התארכה ונשרכה ונתקעה רבות ונחסמה חדשים לבקרים אז החלטתי לגנוז אותה לעת עתה בלי תקווה לשוב אליה מתישהו. חסכתי מבחן קשה לסבלנות לכל מי שעשוי היה לקרוא את זה.

אם לסכם בכמה משפטים את סנדת הכתיבה של גד"ק וסדנאות כתיבה בכלל צריך קודם לשאול מה הייתה מטרתי בכל הסיפור הזה. אומר שהיא הייתה צנועה ביותר. לא העליתי בדמיוני שסדנת כתיבה תועיל בתהליך הפיכתי לסופר או תתרום תרומה משמעותית לכתיבת רומן. מטרתי המוצהרת הייתה להכיר קהילת קוראים כותבים בשר ודם, ופחות מוצהרת לקבל טיפים למלאכת הכתיבה עצמה, יענו איך מצליחים לבנות לו"ז לכתיבה. שתי המטרות לא הושגו בעליל. עשרת האנשים החביבים שהרכיבו את "קהילת הקוראים/כותבים" לא היו קוראים וגם לא כאלה כותבים. הקילומטראז' הספרותי הבלתי מרשים שלי עקף בסיבוב את הקורא החרוץ ביותר שם, ורמת הכתיבה הבינונית שלי נראתה עגנון ליד רשימות המכולת של רוב החבר'ה החביבים. לגבי המטרה השנייה "טיפים לבניית לו"ז כתיבה": לא טיפים, לא לו"ז ולא נעליים. את כל השאלות סביב הנושאים האלה פטרה גד"ק במשפטים אירוניים ריקים מתוכן: "אין דבר כזה מחסום כתיבה צריך פשוט לשבת" ובליקוק עצמי שלא היה מבייש את החתול במגפיים: "אני ואני ואני ואני ואני". במפגש החמישי כל העסק יצא משליטה באופן מוחלט כשכל משתתפי הסדנא הצטרפו לליקוק העצמי של גד"ק ועד למפגש האחרון מצאתי את עצמי בתחרות ליקוקים חסרת מעצורים שניפחה יפה את האגו של הסופרת.

ושלא תבינו אותי לא נכון. כל סופר מוכשר זקוק לאגו מנופח, שככול שהוא ינופח כך גם ינופח היקפו התרבותי. כך שאין כאן טענה לאף אחד, אולי לכל הרעיון הזה שנקרא סדנאות כתיבה. בספרו החצי אוטוביוגרפי "על הכתיבה" אומר סטיבן קינג (ציטוט מהזיכרון): "היתרון היחיד לסדנאות כתיבה הוא הכנסה נוספת לבעלי מקצוע שכבר לא מכניס שום דבר". אז הנה תרמתי במשרד את 2500 השקלים שלי למטרה הנעלה הזאת. עוד כמה מילים על המנחה: בחורה מהממת גד"ק. שופעת קסם ואישיות כובשת, הסטייל שלה נע בין היפסטריות ירושלמית למוזנחות מכוונת שיכול להתפרש כסקסי אצל לא מעט גברים. גד"ק ורבלית מאוד ודיבורה המהיר והעשיר מילא את חלל הסדנא לאורך כל המפגשים כמעט.

אחד הנושאים שחזרו על עצמם במפגשי הסדנא הוא התמודדות עם ביקורות מרושעות. כלומר ההתמודדות של גד"ק עם הביקורת הקשה באמת של רן יגיל מ"הארץ" על הנובלה "זאת אני איווה". בתכלס לכולנו קשה עם ביקורות, ולאמנים על אחת כמה וכמה. אבל בפחות תכלס זה לא מפריע להם לכתוב ביקורות מרושעות שהזדמנות לכך נקרת בדרכם. כך או אחרת כולנו שם בסדנא ייחלנו להגיע ליום הזה: לבכות כל הסופ"ש בגלל ביקורת מרושעת על ספר שכתבנו ואשכרה מישהו הסכים לפרסם ואחר הסכים לקרוא.

אני נמצא בעיצומו של משבר קריאה מהחמורים שידעתי. לא זכור לי מתי סיימתי ספר לאחרונה. בכל פעם כשאני ניגש לספר כוח עוצמתי מונע ממני לפתוח אותו וגם לאחר שאני מצליח להתגבר עליו איכשהו המילים פורחות ממני והלאה ולא מסתדרות למשפטים הגיוניים. אני תולה את זה בחורף המעצבן והבלתי מזמין לקריאה הזה, בנגיף הקורונה ששיבש את דעתי לחלוטין ובעוד כמה דברים שהשתיקה יפה להם. את "זאת אני, איווה" קראתי במהלך הסדנא ההיא של גד"ק ודי נהניתי ממנו, ועל אף שהוא לא הותיר בדל זיכרון במוחי החלטתי לנסות לקרוא אותו שוב בסופ"ש האחרון בעיקר כדי לסדוק במעט את המחסום הנוראי הזה שלפת את ליבי. מדובר בסך הכול ב-80 ומשהו עמודים ובעלילה לא מורכבת במיוחד.

הסיפור מתאר בגוף ראשון מפגש של משתתפי סדנת הכתיבה היוקרתית של אוניברסיטת איווה. הנובלה עצמה היא תוצר של מפגש דומה שחוותה הסופרת באותו המקום ממש. שמות משתתפי הסדנא מכונים על פי מדינת מוצאם כך שהדמויות נקראות פולין, איטליה, גרמניה וכמובן פלסטין (מה שלא עזר בביקורת ההיא של "הארץ"). גד"ק היא סופרת כישרונית מאוד, שפתה עשירה וזורמת, נטולת מליצות מאולצות ושנונה מאוד. כל אלה מצליחים לחפות רק במעט על עלילה שטחית וצפויה מאיווה עד לירושלים. גיבורת הסיפור, ישראל, מן הסתם, היא מעיין נערה מרדנית שבצעירותה נהגה לחתוך את עצמה עם כל המשמעויות הפסיכולוגיות הנדושות הנלוות לכך רק כדי להרגיש, והנה במהלך הסדנא היא חוזרת לעשות את זה שוב בעקבות רומן עם אחד המשתתפים (ניחוש אחד) וכל זה להעצים את המהות הנשית, הפוליטקלי-קורקטית-חסרת-הייחוד- של-רוח-הזמן-שלנו-שרק-פוטין-מצליח-לאתגר. אבל ביקורת לחוד ומציאות לחוד! נראה שהחתך שהספר הזה ביצע במחסום הקריאה של היה שווה את הסללום המילולי השנון והריק. התחלתי אתמול בפעם הראשונה את "תמול שלשום" של עגנון ואני כבר בעמוד 200!!

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על זאת אני, איווה