אני נכנסת לחדרו על קצות האצבעות. חרישית. הוא שוכב במיטתו."מי זה?" הוא שואל."זו אני". "את פתחת את החלון?" "אמא פתחה. היא רצתה שיכנס קצת אויר". "אתן יודעות שאסור לפתוח את החלון", הוא כועס, "הם יכולים להיכנס". "מי?" "הם מרעילים את האויר. הם מנסים להרוג אותי". "אם האויר היה מורעל הייתי מרגישה מייד". "תסגרי את החלון אני אומר לך". אני מצייתת וסוגרת את החלון. "שמעת אמבולנס עכשיו?" "לא". "הם באים לקחת או

רומן מרוקאי

למירי רגב יש טענה למאיר שלו המעז לכתוב את ספריו, כמו רומן רוסי ולספר בו על נהלל, מבלי להזכיר את מגדל העמק השכנה שלה. שלו בציניות האופיינית לו השיב, גברתי כשאני מספר על נהלל, אני מספר על שנות העשרים של המאה הקודמת, ואילו מגדל העמק הוקמה בראשית שנות החמישים.

למרות שמירי רגב משתמשת בקונפליקטים בתרבות הישראלית, בכדי להצית מחלוקות פוליטיות, יש גרעין אמת בטענתה כי מגדל העמק ונהלל, מיי

בחורף 2019 השתתפתי בסדנת כתיבה של כנרת זמורה ביתן שנקראת "המגירה". המנחה הייתה <mark>גלית דהן קרליבך</mark>, סופרת מוערכת ודיי פורייה שלא הכרתי קודם. את שניים עשר מפגשי הסדנא ומה שקרה שם (ספויילר - לא הרבה) התכוונתי לסכם במעיין מסה ארוכה, מפורטת וטרחנית להפליא על פי מסורת הכתיבה של דייוויד פוסטר וואלאס, אולם המלאכה התארכה ונשרכה ונתקעה רבות ונחסמה חדשים לבקרים אז החלטתי לגנוז אותה לעת עתה בלי תקווה לשוב אליה

הנובלה בנאלית לכאורה. סופרת יוצאת להשתלמות על מלגה בינלאומית, בגלל/בזכות כתיבת סיפור אהבה בין ... פלסטינאית ליהודי. איזו הפתעה, ואיזו אירוניה מענינת של הסופרת האמיתית <mark>גלית דהן קרליבך</mark>.
וכמו בכנס מתמשך, קורים דברים שמהווית את שלד הסיפור.
מיד נשאבתי לתחושת הזרות של הנציגים אחד לשני, ולחוסר הביטחון הפנימי של הנציגה הישראלית.
האנשים סביבה נפגשים, בעיני הסופרת, כמדינות. הגוש הלטיני במדבר בשפה מוזרה

זאת אני, איווה/<mark>גלית דהן קרליבך</mark>
It’s Me, Iowa/Galit Dahan Carlibah
עריכה: יותם שווימר.
עריכה לשונית: אמירה נבו-בנימיני.
הוצאה: גרף הוצאה לאור, 2018
126 עמ'.


"הם צריכים לאפשר לי לטפטף את עצמי. יש לי הזכות המלאה לכך. העיר למודת סופרים ומשוררים מיוסרים." (עמ' 6).

בהיסוס, ניגשתי לספר, לא ידעתי מה הוא טומן בתוכו, בעיקר אחרי הספר הקודם שלה שקראתי "סוּפה של אליס", והאמת, התפלאתי לטובה.
בפעם

יוצא דופן, אין דרך להגדירו.
אליס ילדה תינוקת בחוץ, בסערה כשחול אופף אותן. שנות השמונים, היא לא אהבה את שמות התקופה המסתיימים בXית- <mark>גלית</mark>, סלעית, שמרית ושרית וקראה לתינוקת סוּפה. הבת קוראת לאליס בשמה, לא אמא.
אליס המיילדת וסופה (המספרת) גרות במושב הנידח אבריים עמוק בפריפריה, סמוך למנזר וקיבוץ ומעליו שועטת כל יום רכבת מטען. ערב רב ומוזר של יוצאי מרוקו, שפה מתנגנת של סלנג, עברית וטיפת ספרדית שדוברת

סוּפה בת עשרים, גרה ב׳אבריים׳, מושב שהוא חור לא ציורי במיוחד, וחיה עם אליס, אימא שלה. אימא שמגינה עליה כל כך עד כדי כך שלא נותנת לה עתיד. או הווה. או חיים בכלל.
סוּפה אוהבת לכתוב, לדמיין, לצייר את קורותיה בתוך כדי שהם קורים. והיא כותבת את הספר ׳חייהם של האנשים הצבעוניים׳ שבו היא כותבת טיפוסים על בסיס שכניה הטיפוסיים גם ככה, כדי ליצור עניין בשיעמום האין־סופי . וזו גם הדרך שלה לברוח מהחיים־לא־חיים ש

סופרת ישראלית נוסעת לתכנית יוקרתית לכותבים באיווה. היא מקבלת משימה מהעורך שלה לכתוב ממואר מתקופת שהותה שם (כמה חודשים). היא מתאהבת בבחור מקומי, ולאט לאט יורדת מהפסים בניסיונותיה להבהיר לו שהם נועדו להיות יחד.
מצד אחד, די נמאס לי מדמויות נשיות (בספרות או בקולנוע/טלוויזיה) שנטרפות מאהבה לגבר פתאום באמצע החיים. זה לא ממש אמין, זה קורה באמנות הרבה יותר משזה קורה במציאות, וזה בעיקר פתרון עלילתי עצלני

איזה ספר חמוד.
כשהיו המבצעים ב-10 ש"ח ראיתי וישר קניתי, קראתי את הראשון אז הייתי סקרנית לאן זה יוביל....
הפעם אנשים נעלמים מישראל ואף אחד לא מצליח לדעת לאן...
שאול כל הזמן חושב שיש משהו אם בית היתומים שהיה בו... הוא לוקח את השוטר שבזמנו עזר לו אך לא יודע מה לא בסדר שם...
מפה ומשם, אמא שלו נעלמת גם כאילו בלעה אותה האדמה... וכאן שאול מתחיל לחקור ומגיע לממלכה אפלה כמו שכתוב בגב הספר. ו....