הכריכה של הספר מזכירה לי גרביונים קרועים, מכל הדברים שבעולם. תורמת לכך העובדה שהכריכה האחורית של העותק שקיבלתי קצת מקולפת, והקילוף חושף את הבד שמאחורי הצבע השחור, וזה נראה - נשבעת לכם - כמו גרביון קרוע. והקוצים מסביב רק מחזקים את הרושם. טוב, אולי יש לי דמיון פרוע מידי.
אז איזה כיף שיש ספר שנותן מענה לדמיון הזה :)
הייתי סקפטית. קראתי כאן את הביקורת של חתול השיממון (תודה!) והיא הלהיבה אותי, אבל ככל שחלף הזמן הציפיות שלי רק עלו ואז כבר הייתי בטוחה שזהו, אני אתאכזב. אולי התרגום יהיה גרוע (הוא לא). אולי סיפור האהבה יהיה מטומטם (הוא דווקא מודע לעצמו בחינניות שמעלה חיוך). אולי ההבטחה שעל הכריכה תתברר ככניסה לעולם בסגנון "לב של דיו" שהיה חמוד אבל... אתם יודעים, לא כזה שמבעיר אש בעצמות.
נכון שזה תענוג להתבדות?
הספר נהדר. העלילה - אמא'לה. לגמרי מבעירה אש.
בעיקרון, הספר מגולל את התרחיש שכולנו פינטזנו עליו (בתור חלום או בתור סיוט, תלוי את מי שואלים): להיכנס לספר שאנחנו הכי אוהבים בעולם. ויולט, יחד עם שתי חברותיה ואחיה הקטן, נכנסת בטעות לעולם של הספר "מחול הגרדומים". הכניסה שלה לא רק משבשת את העלילה, אלא מכריחה אותה להיכנס לתפקיד שהיה שמור לדמות הראשית... שנהרגה בגללה. עכשיו היא הולכת על חבל דק. מצד אחד, היא צריכה להיצמד לתסריט שהיא מכירה בעל פה כדי שהסיפור יסתיים כפי שהיה אמור להסתיים, ובתוך כך לנווט בין האיבה של הדמויות המקוריות כלפיה לבין חוסר הביטחון שלה ביכולתה לעשות את הדבר הנכון; מצד שני יש לה תשוקות משלה, ורצונות, ולב שזועק החוצה. אה, וכמובן שיש עוד פרט קטן שמפריע לה: כדי להשלים את הסיפור היא צריכה למות בסופו. בקטנה כזה.
הספר מפוצץ באקשן והומור עצמי, יש קריצות מקסימות ומצחיקות לתרבות הפאנפיק וה-YA, והסופרת מיטיבה לתאר את העולם שבראה ואת הפחד שהוא מעורר. היא מתמקדת בדברים הקטנים, שהיו מכים גם בנו אם היינו עוברים לעולם חדש: הריח הנורא. התחושה של שפשוף הבדים הגסים על העור. ומעבר לכל זה, אני חושבת שזה בעיקר סיפור התבגרות. כולנו נאלצים באיזשהו אופן להיצמד לתסריט ידוע מראש של חיינו, אבל השאלה היא באיזה אופן אנחנו עושים את זה. ויולט מוכיחה לנו ובעיקר לעצמה שהיא מסוגלת ללכת בתלם שנקבע עבורה מתוך הבנה של החובה שלה, ומתוך תחושת אהבה ואחריות עמוקה לסובבים אותה, וזה מה שהופך אותה למיוחדת כל כך. לא התפקיד, אלא האופן שבו היא מבצעת אותו.
הטוויסט בסוף מעיף את המוח. ממש. ההרגשה היא כמו לרדת מרכבת הרים עם ראש מסוחרר ולב דואב ובכל זאת להשתוקק לעוד סיבוב.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא שהעולם קצת הוצג כשחור-לבן, למרות שהסופרת ניסתה לא להיכנס למלכודת הזאת, אבל בדיעבד אני חושבת שהבנייה הזו הייתה הכרחית כי דווקא השחור-לבן של העולם נתן קונטרה לדמויות שהתגלו כעמוקות, עגולות וממש לא חד מימדיות. גם הראשיות וגם המשניות מתגלות כאן כאנושיות במלוא יופיין וכיעורן.
זה ספר שגומעים בבת אחת, אז תפנו את הלו"ז לפני שאתם מתחילים :)
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
