בהתחלה היה הפאנדום: ספר פנטזיה חביב שבו שלוש חברות והאח הקטן של אחת מהן נכנסים בטעות לתוך העולם של הספר האהוב עליהם, מוצאים את עצמם שם כחלק מהעלילה ונתקלים בבעיות שאפילו גיבורי הספר המקוריים וההרפתקנים לא היו צריכים להתמודד איתן.
בסוף הספר, שתיים מהגיבורות כותבות ספר המשך לספר המקורי כדי להעניק הפי אנד ראוי לעולם הזה, שאת קשייו ומכאוביו הן מבינות טוב יותר לאחר שביקרו בו.
לא רוצה לעשות ספוילרים א

*הפאנדום*

אמ;לק: כן או לא? אומייגאד כן. כמה כן? בואו רק נגיד שאם הספר הזה היה בנאדם לגמרי הייתי מתחתנת איתו, או לפחות מנהלת איתו רומן סוער – כי הוא פשוט מושלם

תקציר מגב הספר:
האם יש סיפורים ששווה למות בשבילם? ( =^.^= כן, כןןןן, הספר הזה! =^.^= )
ויולט אוהבת את הספר "מחול הגרדומים" – כמו כל מעריצה, היא חולמת להיות לחלק מהסיפור האהוב עליה.
אבל החלום הופך לסיוט בכנס "קומיק-קון", כשוויולט

הכריכה של הספר מזכירה לי גרביונים קרועים, מכל הדברים שבעולם. תורמת לכך העובדה שהכריכה האחורית של העותק שקיבלתי קצת מקולפת, והקילוף חושף את הבד שמאחורי הצבע השחור, וזה נראה - נשבעת לכם - כמו גרביון קרוע. והקוצים מסביב רק מחזקים את הרושם. טוב, אולי יש לי דמיון פרוע מידי.
אז איזה כיף שיש ספר שנותן מענה לדמיון הזה :)

הייתי סקפטית. קראתי כאן את הביקורת של חתול השיממון (תודה!) והיא הלהיבה אותי, אב

קשה לי לתאר את החוויה שלי מהספר. אני לא יכולה להגיד שהוא היה חסר עלילה, או צפוי מידי, אבל היתה לי תחושה לא נעימה כל הזמן שקראתי אותו. אולי בגלל שזה ספר דיסטופי וכבר נמאס לי מאלו. אולי בגלל שהדמות הראשית הרגישה לי חסרת אישיות. אולי זה בגלל שאני בקושי זוכרת את החברה הכי טובה מתוך שלוש דמויות. אני לא יודעת, באמת קשה לי להסביר.
זה לא היה ספר רע, בוא נגיד כך.
אם היתי קוראת אותו בכיתה ה-ו, היתי מתלהב