ספר מעולה
הביקורת נכתבה ביום שני, 17 ביוני, 2019
ע"י חתול השיממון
ע"י חתול השיממון
***הפאנדום***
אמ;לק: כן או לא? אומייגאד כן. כמה כן? בואו רק נגיד שאם הספר הזה היה בנאדם לגמרי הייתי מתחתנת איתו, או לפחות מנהלת איתו רומן סוער – כי הוא פשוט מושלם
תקציר מגב הספר:
האם יש סיפורים ששווה למות בשבילם? ( =^.^= כן, כןןןן, הספר הזה! =^.^= )
ויולט אוהבת את הספר "מחול הגרדומים" – כמו כל מעריצה, היא חולמת להיות לחלק מהסיפור האהוב עליה.
אבל החלום הופך לסיוט בכנס "קומיק-קון", כשוויולט וחבריה מועברים באמת אל העולם של "מחול הגרדומים" ונלכדים במציאות דיסטופית אלימה ומסוכנת. שם הם עושים טעות דרמטית, מקפדים חיים ומסיטים את מהלך העלילה.
כדי לשרוד בעולם החדש והקשוח הזה, ויולט חייבת לקחת אחריות, להחזיר את העלילה למסלולה ולצאת משם כמה שיותר מהר.
אבל זה לא פשוט בכלל.
הספר נמכר ל- 25 מדינות שונות, לרובן בתוך שבועיים בלבד משחרור כתב היד! ( =^.^= וזה לא מפתיע אותי אפילו קצת =^.^= )
ומה אני חשבתי:
אוקיי קריפייי. כשהייתי בת 15 ועברתי את הפאזה הזו שכל החנונים עוברים, שבה הם שולחים את ידם החובבנית בכתיבת סיפורים – אני וחברה שלי המצאנו סיפור על שתי בנות בשם ויולט ורוז שחיות בעולמות מקבילים ומלא דברים רעים קורים להן. והנה אני מגלה להתפלצותי הרבה שיש ספר אמיתי כזה – רק שהוא נפלא ומהמם יותר מכל מה שאני וחברה שלי (סורי, ה'), או בעצם כל סופר אחר על פני האדמה, היו מסוגלים לכתוב.
אני באמת מתקשה לתאר את המושלמות שלו במילים. כן, יש את הרעיון המגניב של לקחת ספר דיסטופיה קלאסי ולהכניס לתוכו דמויות שהן אנשים אמיתיים, אבל *באמת* אמיתיים, שאתה קורא עליהם וחושב "וואו זה בול מה שהיה קורה לי אם הייתי שם"; ויש את כל הקריצות והעקיצות הקטנות האלה שרק אוהבי ספרים מושבעים, פאנגירלים ופאנגירליות (מצטערת אבל אין מילה כזו פאנבוי) יבינו, כמו זה שלמושאי אהבה בספרי דיסטופיה תמיד יש שמות מטופשים (גייל? מספר ארבע?!), או זה שאנשים בכנסי קומיקון תמיד הרבה יותר מדי ערומים, וזה שכל הסצינות הרומנטיות בספרים היו ממש גרועות ומאולצות אם הן היו מתרחשות במציאות – כל הדברים האלה שגורמים לי להרגיש כאילו הספר מדבר ישירות אליי; ויש את הכשרון המדהים של הסופרת, שנתן לה את היכולת לכתוב סיפור אהבה שלא רק לא יגרום לי להקיא, אלא אולי כן ואולי לא להוציא פונפונים ולעודד את החמודים האלה (אבל המשפט הזה לא לציטוט! ואם תצטטו אני אכחיש), כמו גם היכולת לגרום *לי* – אחת שקראה את כל ספרי הדיסטופיה הכי טובים שיש ומכירה כל טוויסט שכל סופר חשב עליו אי פעם, בכתה מספרים, זעמה על הספרים, סגדה לספרים – באמת-באמת להתרגש.
אבל כל זה לא באמת מצליח להסביר למה אהבתי אותו כל-כך. והאם אפשר בכלל להסביר אהבה? ברור, אתם יכולים לדבר על בצק עבה ורוטב עגבניות וטונות של גבינה נמסה עד מחר, אבל האם זה באמת יצליח להעביר את הפרפרים בבטן (או ליתר דיוק, קרקורי הקיבה), שרק המחשבה עליה גורמת לכם להרגיש? את איך שיש מלא דברים עם בצק וגבינה – לזניה ופסטה וטוסט ופשטידה, אבל רק בה יש את הדבר הזה שעושה את ה"וואו"? אין מילים שיבטאו את זה: צריך לאכול פיצה כדי להבין. והספר הזה הוא הפיצה של הספרים.
הספר האהוב עליי בעולם הוא עדיין (וכנראה ישאר תמיד) מגיסטריום, אבל זו הפעם הראשונה מזה זמן רב שאני קוראת ספר שהתקרב כל-כך צמוד-צמוד מאחוריו.
16 קוראים אהבו את הביקורת
16 הקוראים שאהבו את הביקורת
