ביקורת ספרותית על הסיפור היחיד מאת ג'וליאן בארנס
ספר טוב

---

לפני זמן מה המליצה לי ידידה טובה שאני סומך מאוד על טעמה הספרותי על הספר הזה, אבל בדיוק כשהגעתי לספריה גיליתי שהוא הושאל, ואף שלא קראתי עד אז שום ספר של בארנס, בכל זאת בהחלטה של רגע לקחתי ספר אחר אקראי של בארנס. באופן כללי אין ספרים רבים שהתחלתי ולא סיימתי. אולי זה מפני שאני נעזר בהמלצות של אנשים שאני מכיר את טעמם, אולי כי אני משתדל להשקיע קצת מחשבה לפני שאני מחליט לקרוא ספר (בכל זאת החיים לא כאלה ארוכים כפי שנדמה...). ואולי זה בגלל שריטה שיש לי בעניין שדוחפת אותי להמשיך לקרוא גם ספרים בינוניים, אולי בשל איזו תקוה סמויה. איך שלא יהיה אני חושב שהספר ההוא שלקחתי הוא בין הספרים הבודדים שנטשתי לפני עמוד 50. הרגשתי שהוא לא בשבילי, כתוב מבולגן, מתחכם מידי, ציני בצורה מוגזמת וכאילו מתאמץ להיות שנון, מה גם שמתברר שהוא מעין המשך של ספר אחר של בארנס, מה שמסביר את הבלאגן שחשתי בקריאה ואת הקפיצה החפוזה לתוך הדמויות בלי שום מבוא. יכול להיות שטעיתי לגביו, אבל תבינו איך ניגשתי לספר הנוכחי.

"לרובנו יש רק סיפור אחד. אני לא אומר שרק דבר אחד קורה לנו בחיים: יש אינספור אירועים ואנחנו הופכים אותם לאינספור סיפורים. אבל רק אחד מכולם חשוב, רק אחד הוא בסופו של דבר סיפור שראוי לספר אותו. זה הסיפור שלי". כך נפתח הספר הזה. וכאילו כדי לפצות על הספר ההוא, מיד בעמודים הראשונים ידעתי שזה ספר שאוהב, וידעתי שאקרא לאט, ושמחתי שלא התייאשתי מבארנס.

אין כל כך טעם להתמקד בסיפור המסגרת, זה עלול להישמע בנאלי, על גבול הקיטש. זה סיפור מפוקח על אהבה, איך לא, של בחור צעיר בתחילת שנות העשרים שלו המתאהב באישה המבוגרת ממנו בשני עשורים. העלילה היא לא העניין המרכזי פה, לא היא ההופכת את הספר הזה למיוחד. העניין פה הוא אופן ההגשה של הסיפור, הכתיבה, ההבעה המדויקת, ובעיקר אינספור המחשבות והתובנות של הסופר על המצב האנושי, על קשרים אנושיים ומהותם, על רגש האהבה והבדידות ותעתועי הזיכרון, ועל חוסר היכולת לעיתים להציל את האחר מכלאו שלו. ומכאן שהסיפור על אהבה הופך להיות סיפור על כאב, על פספוס, ואם גם זה נשמע בנאלי, אז דעו שהבנאליות ממנו והלאה.

הסיפור כתוב כסוג של מונולוג אחד ארוך בכתיבה שאינה רק רטרוספקטיבית מנקודת מבט של שנים קדימה אלא גם אינטרוספקטיבית, מתבוננת. נקודה ראויה לציון היא שינוי נקודת המבט של המספר עם התקדמות הרומן, כאילו בארנס מפצח את המונולוג כדי להנהיר את הסדקים שבסיפור חייו. זאת אומרת שבתחילת הספר הוא כתוב בגוף ראשון, מעין ווידוי אישי, כמו משפט הפתיחה שצוטט למעלה. עם התקדמות הרומן הוא עובר לכתוב על עצמו בגוף שני, כמי שמדבר אל עצמו בלשון 'אתה': "כשם שאתה מאמין שאהבתכם יחידה במינה כך אתה מאמין שהבעיות שלכם הן ללא אח ורע. אתה צעיר מכדי להבין שכל התנהגות אנושית מתאימה לדפוסים ידועים ולקטגוריות נתונות, ושהמקרה שלכם כלל אינו יחיד במינו" (עמ' 140). או למשל זה: "אתה מבין איך אהבה ואיבה יכולות להתקיים בכפיפה אחת. אתה מגלה כמה רגשות שלכאורה אינם עולים בקנה אחד יכולים לְפָעֵם בכוח, בעת ובעונה אחת, בליבו של אותו אדם. אתה כועס על הספרים שקראת ואף אחד מהם לא הכין אותך לזה. כנראה שקראת את הספרים הלא-נכונים. או שקראת אותם לא נכון" (עמ' 151).

לקראת הסוף בארנס שובר את הכתיבה פעם נוספת, ועובר לכתיבה בגוף שלישי: "הוא זכר איך בבית הספר לימדו המורים ספרים ומחזות שתכופות היה בהם 'קונפליקט' בין אהבה לחובה. בסיפורים הישנים ההם, אהבה תמימה אך סוערת התנגשה עם החובה למשפחה, לכנסייה, למלך, למדינה. אחדים מהגיבורים ניצחו, אחדים הובסו, אחדים ניצחו והובסו כאחת; על פי רוב התוצאה הייתה טרגדיה... השחרור מהדוגמות הישנות הביא בכנפיו סיבוכים משלו. תחושת החובה הופנמה. האהבה הייתה חובה בפני עצמה. חובה עליך לאהוב, והחובה גדולה שבעתיים משום שכיום זו אמונתך העיקרית... וחובותיה יכולות לחולל אסונות גדולים לא פחות מאשר בימים עברו. ועוד דבר התחוור לו בהדרגה. נדמה היה לו שבעולם המודרני, הזמן והמקום שוב אינם חשובים בסיפורי אהבה. במבט לאחור הבין שהם מילאו בסיפורו תפקיד גדול מכפי ששיער. הוא נתפס לאשליה הישנה, המתמדת, העיקשת: שהאוהבים עומדים איכשהו מחוץ לזמן" (עמ' 193-4).

הסיפור, המתרחש בשנות השישים של המאה הקודמת, מניח על שולחן המנתחים את הקרע, ומדגיש את העולם הפרום במעבר הדורות ההם, שכן הוא נולד מיד אחרי המלחמה, והיא שייכת לדור שחווה אותה, היא דור אבוד, כך היא חוזרת ומדגישה בכמה הזדמנויות. אולי לכן התובנה שלה על החיים היא ש"בשלב זה או אחר כל אחד רוצה לברוח מהחיים שלו. זה אולי הדבר היחיד שמשותף לכל בני האדם" (עמ' 61). אולי בגלל זה היא הולכת וכולאת את עצמה בתוך מציאות חֲלוּפִית.

הסיפור והכתיבה לא חפים מפגמים, ויש שימצאו במעבר הגופים מגרעת. יש שיראו בו מסמך דל-ארוס. ייתכן, אבל זה משום שזו לא הנקודה של הסיפור הזה. בראיון הוא סיפר שיחסי הכותב-קורא בעיניו הם לא יחסים של נואם על דוכן אל מול קהל קשוב, אלא יותר כמי שהקורא יושב סמוך אליו ויחד ממתיקים שיחה באותו שולחן בית קפה המשקיף אל הרחוב. זה אכן מורגש בכתיבה דלת שומן ורזה, כזו שמנהלת מערכת יחסים אינטימית עם הקורא, ולכן גם נוגעת באופן ממוקד ומדויק.

"יש אנשים שמחליטים בזקנתם לגור מול הים הם רואים את הגאות והשפל, את הקצף על החוף, את הגלים הגבוהים במרחק, ואולי מאחורי כל זה הם שומעים את גלי האוקיינוס של הזמן ומוצאים במרחבים החיצוניים המשוערים נחמה כלשהי על חייהם הפעוטים ומותם הקרב... הוא העדיף את עיסוקי היומיום גם אם בזוטות. וגם היה מוכן להודות שעולמו, וחייו, התכווצו אט-אט. אבל הוא הסתפק בהם" (עמ' 186).

» ביקורות נוספות של יוֹסֵף
» ביקורות נוספות על הסיפור היחיד