ביקורת ספרותית על ספר האקסיות מאת יאיר אגמון

---

אם גם אתם לקחתם את שנות התשעים, כמו שהורה לכם המלאך של משינה, ואם עשיתם זאת ברצינות דקדקנית, למשל כמוני, אולי גם אתכם מצא הסרט "שירת הסירנה" (אם לא - יום גשום ומגיפה עולמית ממש תפאורה מושלמת. לכו על זה). שם יש סצנה בה טלילה גיבורת הסרט מבלה עם בחיר ליבה, מהנדס המזון נח, אחרי אהבה מיטיבה היא שואלת, כמו לוודא שהאגדה אכן מושלמת, האם יש לו אקס מיתולוגי. ואז, כמו גם עכשיו, נשמעים רעמים ומטח גשם ומשם כבר אפשר להבין שתיבת נוח יצאה לדרך, והמבול בשילוב עם הטילים העירקים כבר מוכנים לשיגור.
יאיר אגמון בחר להניח במרכז הפריים שלנו את רוחות הרפאים הפרטיות והלא מדוברות שנושא עמו כמעט כל אדם. אהבה שהיתה כל כך אמיתית ופתאום כמו יד נעלמה מבקשת למחוק מן הביוגרפיה, ללכת בלעדיה, להתכחש באיזה אופן. כי הלא עם מי אפשר להתגעגע לאקס? בן או בת הזוג הנוכחיים וודאי נדחים על הסף, אל מי שהיה נוכחות כה גדולה בחיים ופתאום נעדרת לחלוטין מן היומיום, גם לא בדיוק אפשרי לפנות. אז לאן מוליכים את כל עוצמת הרגשות הללו?
אגמון בוחר לטפל בנושא הזה בשפת היומיום, או הפוסט אם תרצו. לא רק השפה נשלפת היישר מהוואטספ או הדיבור הפנימי היחף, אלא גם בתוכן. הוא אינו מסיט את המבט גם מהמידע השקוף, למשל מהגיבור שיושב באיזה פאב ברגע בו נדחתה הצעת הנישואין שלו, מרפרף בפייסבוק ומגיע לדף של חנוך דאום או סתם חש נבעט מן החיים נוכח הפוסטים זורחי החיים של חבריו. מתיאורים גרפיים של אוננות או אפילו מהאופן בו מחזיק הגיבור את הנייד ביד אחת ובאיזו צבע החולצה המלוכלכת אליה ישפוך את הזרע. כזה. אולי לא ניתן לדבר על הכאב הזה ממרחק. אולי דיבור ממרחק שוב עושה עמו עוול, שוב מהנדס אותו להיות מהוגן, והוא אינו מהוגן. הוא כאב. הוא זעם. הוא תחושת דחייה ורמיסה נפשית, שאולי יש צורך לצעוק אותה או לקלל הכי בבוטות שרק ניתן. אולי.
ועוד עניין. לעניין הקללות, יאיר אגמון מקלל המון בטקסט הזה. לעיתים נדמה שכל דמות שמופיעה בו - ולרוב כלל אינה יכולה לנחש זאת - מתכסה באין סוף קללות בעצם נוכחתה המטרידה והלא מותאמת. שאלתי את עצמי על הזעם הזה, על הצורך בו ועל הנוכחות שלו. אבל אולי הוא חלק, גם הוא חלק, ממה שיאיר אגמון חוזר ומדבר עליו בספר הזה, מהבלתי נסבלות של החיים הללו. מהזמן ששוחק אותנו. שמלעיג אותנו, גם בעיני עצמנו, מהמקום שבו אנו הכי זקוקים לחמלה אך לא זוכים בה, גם לא מאיתנו. מהכאב, שאין בו יופי, אבל יש בו סבל. גם כאן אולי.

יש שילובים לרגעים מרפרפים בתוך הספר של רסיסי ביוגרפיה של יאיר אגמון עצמו (כפי שיצא לי לפגוש דרך יצירות אחרות שלו), כמו העדר דמות אב נוכחת או אובדן של עובר. חשתי שיש איזו עוצמה שמקופלת באזכורים הללו, לא בהכרח במיקום שלהם כאן, אבל אולי זה כבר חומר לסיפור אחר. בכל מקרה, זה נשאר כמו איזו סימניה מקופלת מהקורא הקודם, איזה כתם קפה שהתקרר כבר לפני שנים, או אולי בעצם מעולם לא היה חם. ואולי זה בדיוק החוויה של האקסיות.

שווה קריאה
(תסלחו לי אם לא אדרג בינתיים, נכון? תודה)

» ביקורות נוספות של זרש קרש
» ביקורות נוספות על ספר האקסיות