הביקורת נכתבה ביום שני, 24 בינואר, 2022
ע"י זרש קרש
ע"י זרש קרש
אם גם אתם לקחתם את שנות התשעים, כמו שהורה לכם המלאך של משינה, ואם עשיתם זאת ברצינות דקדקנית, למשל כמוני, אולי גם אתכם מצא הסרט "שירת הסירנה" (אם לא - יום גשום ומגיפה עולמית ממש תפאורה מושלמת. לכו על זה). שם יש סצנה בה טלילה גיבורת הסרט מבלה עם בחיר ליבה, מהנדס המזון נח, אחרי אהבה מיטיבה היא שואלת, כמו לוודא שהאגדה אכן מושלמת, האם יש לו אקס מיתולוגי. ואז, כמו גם עכשיו, נשמעים רעמים ומטח גשם ומשם כבר אפשר להבין שתיבת נוח יצאה לדרך, והמבול בשילוב עם הטילים העירקים כבר מוכנים לשיגור.
יאיר אגמון בחר להניח במרכז הפריים שלנו את רוחות הרפאים הפרטיות והלא מדוברות שנושא עמו כמעט כל אדם. אהבה שהיתה כל כך אמיתית ופתאום כמו יד נעלמה מבקשת למחוק מן הביוגרפיה, ללכת בלעדיה, להתכחש באיזה אופן. כי הלא עם מי אפשר להתגעגע לאקס? בן או בת הזוג הנוכחיים וודאי נדחים על הסף, אל מי שהיה נוכחות כה גדולה בחיים ופתאום נעדרת לחלוטין מן היומיום, גם לא בדיוק אפשרי לפנות. אז לאן מוליכים את כל עוצמת הרגשות הללו?
אגמון בוחר לטפל בנושא הזה בשפת היומיום, או הפוסט אם תרצו. לא רק השפה נשלפת היישר מהוואטספ או הדיבור הפנימי היחף, אלא גם בתוכן. הוא אינו מסיט את המבט גם מהמידע השקוף, למשל מהגיבור שיושב באיזה פאב ברגע בו נדחתה הצעת הנישואין שלו, מרפרף בפייסבוק ומגיע לדף של חנוך דאום או סתם חש נבעט מן החיים נוכח הפוסטים זורחי החיים של חבריו. מתיאורים גרפיים של אוננות או אפילו מהאופן בו מחזיק הגיבור את הנייד ביד אחת ובאיזו צבע החולצה המלוכלכת אליה ישפוך את הזרע. כזה. אולי לא ניתן לדבר על הכאב הזה ממרחק. אולי דיבור ממרחק שוב עושה עמו עוול, שוב מהנדס אותו להיות מהוגן, והוא אינו מהוגן. הוא כאב. הוא זעם. הוא תחושת דחייה ורמיסה נפשית, שאולי יש צורך לצעוק אותה או לקלל הכי בבוטות שרק ניתן. אולי.
ועוד עניין. לעניין הקללות, יאיר אגמון מקלל המון בטקסט הזה. לעיתים נדמה שכל דמות שמופיעה בו - ולרוב כלל אינה יכולה לנחש זאת - מתכסה באין סוף קללות בעצם נוכחתה המטרידה והלא מותאמת. שאלתי את עצמי על הזעם הזה, על הצורך בו ועל הנוכחות שלו. אבל אולי הוא חלק, גם הוא חלק, ממה שיאיר אגמון חוזר ומדבר עליו בספר הזה, מהבלתי נסבלות של החיים הללו. מהזמן ששוחק אותנו. שמלעיג אותנו, גם בעיני עצמנו, מהמקום שבו אנו הכי זקוקים לחמלה אך לא זוכים בה, גם לא מאיתנו. מהכאב, שאין בו יופי, אבל יש בו סבל. גם כאן אולי.
יש שילובים לרגעים מרפרפים בתוך הספר של רסיסי ביוגרפיה של יאיר אגמון עצמו (כפי שיצא לי לפגוש דרך יצירות אחרות שלו), כמו העדר דמות אב נוכחת או אובדן של עובר. חשתי שיש איזו עוצמה שמקופלת באזכורים הללו, לא בהכרח במיקום שלהם כאן, אבל אולי זה כבר חומר לסיפור אחר. בכל מקרה, זה נשאר כמו איזו סימניה מקופלת מהקורא הקודם, איזה כתם קפה שהתקרר כבר לפני שנים, או אולי בעצם מעולם לא היה חם. ואולי זה בדיוק החוויה של האקסיות.
שווה קריאה
(תסלחו לי אם לא אדרג בינתיים, נכון? תודה)
17 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
זרש קרש
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
הי hill
כמו רוב ענייני הנוסטלגיה, זה קצת מביך כשאדם ש"לא היה שם" מתבונן בכך. האם זה פתאום נראה נלעג וחסר חן באופן מוחלט? ייתכן. היתה שם איזו נועזות, שאז, שנות התשעים, בחורה שאומרת לדייט שלה שלא תוכל להגיע כי היא מורידה שערות מהרגליים. שיואו. זה היה פרוע. היום בעידן הקווירים? לא בטוח. בכל מקרה מעניין מה תחשבי סלאח שבתי? כן. אז גם חיים חפר סובל מאותה צרה ממש. מה שאז היה אולי מצחיק ושנון, היום הוא גזעני מתנשא והכי לא מותאם. מה לעשות. דיור מוגן בשושן זה עוד ניחא. לפחות יש רכילות עסיסית מהארמון, שותלים עצים, תולים אנשים, אבל דיור מוגן בבאר שבע, לעומת זאת. בת-יה. מבינה אותך יקרה. אולי קצת כמו שהרגשתי אי שם כשסיימתי את "התפסן בשדה השיפון" בגיל העשרה. זה היה חתיכת מסע, אבל הוא גם משאיר צלקות. כמובן הבחירה נתונה. תמיד |
|
בת-יה
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
תודה זרש קרש. לא תכננתי לקרוא כי גם ככה לא תכננתי לקרוא את הספר אבל פתאום נזכרתי שצפיתי בסרט
שעשה אגמון על הוריו, והחלטתי להשלים קצת השכלה -:) האם השכלתי? קללות אף פעם לא היו חביבות עלי, וגם לא התפלשות בכאב - משאירה את הספר לאחרים. |
|
Hill
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
באמת מזל.
|
|
פואנטה℗
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
זרש, מזל שלא נזכרת ב'סאלח שבתי'
ישר היו משכנים אותך בדיור מוגן בשושן. |
|
Hill
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
:)
ואחרי שגירדת את הפצע, זרש, מה נותר? אגב- לא מכירה את 'שירת הסירנה' ונתייחס לזה כתוצאה ישירה של גילי 'הצעיר' ביחס אליכן ולא כחור בהשכלה ;), לגמרי עשיתן חשק לבדוק. |
|
זרש קרש
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
גוזרת ושומרת את ההגדרה המיוחדת שלך לשברי זיכרון שהונחו בצד הדרך
ותודה רבה Hill אני פחות מצטיינת בהנחת שברי זיכרון, מכל זן ומין, בצידי הדרך, ולא רק של אקסים. נראה לי שיותר לוקחת את השברים כדי לגרד את הפצע. אבל כאמור, זו אני. |
|
Hill
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
אהבתי את זוית המחשבה שהנחת בנוגע להרהורים על אקסים.
מניחה שכשהזמן עובר, נועדנו להישאר ולהותיר אותנו/אותם מאוחר, ללא התכחשות, רק שברי זיכרון שהונחו בצידי הדרך ולא שבנו אליהם יותר. אוהבת את הסקירות/ביקורות שלך ואת מה שאת מביאה עימך. |
|
זרש קרש
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
וואי הרגליים מנצחות
אבל יותר מעופר החתיך אני עם ה"לא יכולה לצאת - אני באמצע!" שהוא מן סיכום לסוף גרוע למסיבה בינונית.. |
|
פואנטה℗
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
הייתי יותר בכיוון הברילנטין של יאיר המגלם את עופר, הארוס ההורס.
המופע הבלתי נשכח שאני נזכרת בו הוא הרגליים של טלילה ;) |
|
זרש קרש
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
אוקיי פואנטה. בהחלט עשית לי חשק לבחון מחדש את הפריזורה המתולתלת של טלילה. אני אגב נזכרתי במופע הבלתי נשכח של יפה ירקוני שם: "אני אהבתי אותו כל כך הרבה שנים, נו. אז עכשיו שמישהי אחרת תאהב אותו". בהחלט אחד המשפטים האלמותיים לגבי אקסים מיתולוגיים...
|
|
פואנטה℗
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
לפעמים צבע החולצה קריטי לעלילה כי נשאר כתם
(כמו כתם קפה, שגם אם התקרר, הוא עדיין מתעקש להיתקע)
ובמקרה של שירת הסירנה (אכן פינקתי את עצמי בצפייה חוזרת לפני כמה חודשים), לקטע של הבגדים ואפילו עיצוב השיער יש אמירה משל עצמה (מבלי להיכנס לפוליטיקה) |
|
זרש קרש
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
אין ספק שלמדתי כמה הטיות שלא הכרתי לשורש הזה בספר הנידון ;)
|
|
מורי
(לפני 3 שנים ו-8 חודשים)
מזכיר את הסדרה יורשים, כשבכל משפט שני מופיעה המילה fuck.
|
17 הקוראים שאהבו את הביקורת