זה הספר הראשון של יאיר אגמון שאני קורא. נראה לי שאם לא הייתי מכיר את הכתיבה שלו מהעיתון, לא הייתי מניח את ידי על ספר עם כותרת שכזו. אגמון כותב טור קבוע ב"מוצש" של מקור ראשון. אני לא כל כך אוהב את מוצש, בדרך כלל דפדוף מהיר לראות אם יש משהו שכדאי להתעכב עליו. אבל יש שם כמה דברים שאני קורא. אגמון הוא אחד מהם. הכתיבה שלו שם מאוד אישית, הייתי אומר אפילו סוג של ווידוי, מאוד רגיש ומתבונן ומלנכולי ומפויס. אז החלטתי לזרום.
בספר יש חמשה סיפורים באורך בינוני. לא קצרים מאוד, אבל נראה לי שגם לא נובלות, משהו באמצע. שלושה מהם מנקודת מבט גברית ושניים מנקודת מבט נשית. הסיפורים עוסקים, כמה מפתיע, בסיפורי אהבה גדולים ומשמעותיים שנגמרו. הבעיה בסיפורי אהבה שנגמרים שהם לא באמת נגמרים, הם תמיד שם, איפה שהוא באזור המוח הקטן מעל העורף (אתם ממששים עכשיו את המקום?). זה מצחיק קצת למקם את הרגש הזה שם, כי המוח הקטן נחשב פרימיטיבי ביחס לשאר חלקי המוח ואחראי בעיקר על פעולות מוטוריות, אבל לא משנה.
מה שמיוחד בכתיבה של אגמון, חוץ מהתופעה המצחיקה שהוא נוטה להדגיש ולחזור המון פעמים על מילים או חלקי משפט. ושבאופן מפתיע זה לא מעיק אלא אפילו קצת חינני. כן, יש בזה משהו חינני. באמת חינני. הכתיבה של אגמון היא סיפורי חיים המסופרים דרך מנסרה שמסננת את כל רעשי הרקע ומתמקדת באהבה ובמשמעות הגורפת שלה על הקיום. כל ההתרחשויות בחיים, כל הרגעים הקטנים של היום יום, כל השמחות והכישלונות, הכל לא מעניין. יש רק דבר אחד מעניין והוא ההתאהבות, והאהבה, והדעיכה הבלתי נמנעת שלה. במילים אחרות, כל החיים נדונו לשיממון, להיות נדושים, משעממים, עלובים, מייאשים וחסרי משמעות, אלא אם כן הם מוארים באור האהבה או יותר נכון ההתאהבות. היא ואין בלתה. וכן, זה מאוד מפתה להתבונן כך על הקיום האנושי.
האמת היא שגם הביקורת על התפיסה הזו נדושה וכבר נכנסה גם היא למדף הקלישאות. אבל זה לא אומר שאין בה אמת. אצל אגמון כל האהבות סופן לדעוך, זה דטרמינסטי, וזה הכרחי, ואין מה לעשות נגד זה. אין עבודה זוגית, אין בכלל ניסיון כזה, זה פשוט נגמר ואין מה לעשות עם זה. אין בגרות ובשלות, יש רק אגו ואהבה עצמית שמאוד מאוהבת בהתאהבות. אגמון הוא לא כל כך צעיר, אבל הוא כותב על אהבה מאוד בוסרית ומאוד צעירה. אולי הדור הזה שלנו הוא דור שממאמן להתבגר. ואולי על זה בדיוק הספר, על אהבות צעירות ובוסריות.
נקודה נוספת שהפריעה לי בכתיבה היא השפה הדי בוטה של אגמון. אני מוכרח לומר שדי הופתעתי. פירוט גרפי גופני די מפורט על גבול הוולגרי והזול, קללות לא מעטות (שבאופן מוזר נשמעות לא אמינות מפי בחור ישיבה דתי-לאומי עדין), ובאופן כללי מין ניגוד כזה של שפת רחוב המונית מצד אחד והבעה מילולית מאוד רגישה ומתבוננת מצד אחר.
על אף הכל הספר לא רע בכלל. ובהינתן מצב רוח מסוים הוא אפילו ממש טוב. הוא קולח מאוד. נוגע, ומספר סיפורים מהחיים. חמודים כאלו. נוגעים. חמוצים-מתוקים לימי החורף הקרים. בימים טובים ארבעה כוכבים, בפועל, שלושה וחצי כוכבים שעוגלו כלפי מטה בכלל השפה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
