אני מניחה שאם הייתי קוראת את זה בשנות העשרה שלי הייתי חושבת שזה ספר נפלא ויש סיכוי שעד היום הייתי זוכרת אותו, אבל בשביל זה נל ליישון צריכה היתה להיוולד קצת קודם או לפחות להתחיל לכתוב אותו בגיל מאד מוקדם.

נהניתי גם עכשיו, ואפילו העברתי אותו לאחותי לטובת זמני המתנה בטיסות שיש לה השבוע.

מספרת את הסיפור הזה בת איכרים ענייה בשנת 1831, בשפה דלה ובישירות בלתי מתפשרת. הוא מאד משכנע בתיאור החיים באנגליה הכפרית והענייה של המאה ה-19 ולכל אורך הספר האמנתי לנערה הזאת, למה שהיא מספרת ולזה שהיא יכולה היתה להתקיים. לא רק זה, גם אהבתי אותה ולמרות החיים הקשים שהיא מתארת זרמתי עם שמחת החיים שלה.

זה ספר מוקפד, כתוב ומתורגם היטב, אבל זה מה שיש בו, כלומר, לא משהו חדש לקחת ממנו, אבל אולי, אם מישהו ממש מתעקש, הוא ישאל את עצמו עד כמה, מתחת לנסיבות שהן ודאי שונות, נשים עניות שחיות במחוזות עניים ופריפריאליים זוכות לבחור את חייהן מתוך מגוון אפשרויות גדול יותר. בימים ההם האפשרויות היו מאד מצומצמות, אם כי, על פי עלילת הספר, גם בתוך מסלול שנגזר עליך מראש, עדיין יש בחירה. אבל לא, ממש לא חייבים להסתכל על העניין הזה, כלומר, אפשר גם סתם לקרוא, להנות ולהמשיך הלאה. 
     
טהרני השפה, אגב, אלה שלא יכולים לקרוא את סימנטוב למשל, לא בטוח שכדאי להם לקרוא את זה אלא אם כן הם מחליטים שהם רוצים לטפל בעצמם, ולזה, זה ספר מושלם.

נהדר.
מתי אוכלים? כשהבטן משמיעה קולות. מתי ישנים? כשעייפים. באיזו שעה? מה זה משנה, מרי לא קוראת שעון. היא איכרית (במקור) פשוטה וכן בני משפחתה. אחת מארבע אחיות, אב נרגן ואלים שרצה בנים, אמא וסבא וכולם באותו בית במשק, אנגליה הכפרית של 1830.
וככה מרי פותחת את פרקי סיפורה המשתרעים על עונות השנה. זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות שלושים ואחד למושיענו אני בת חמש עשרה יושבת ליד חלון...
חיים פשוטים, חיי עבודה קשה. יוצאים לעבודה באור ועובדים עד החושך. חולבים, עובדים בשדה ובלול, מוציאים את לחמם מן הארץ. מרי ישנה עם שלושת אחיותיה במיטה אחת. סבא ישן למטה כי הרגליים שלו גמורות וקשה לו ללכת. אין מותרות במזון ולבוש. למרי יש שמלה מלוכלכת אחת. למה אני צריכה יותר? יש לי רק גוף אחד.
שפתה בסיסית ונבערת. חמוֹרוֹת , רתחתי את המים, יושנת, יתבלע לי בגרון.
צבע שערה של מרי הוא צבע החלב.
עד המפנה שישנה את חייה. אשת הכומר בבית הגדול חולה ומרי מתבקשת תמורת סידור נוח לאביה- תשלום ופחות פה להאכיל- לעבור לשם כדי לסעוד אותה ולעזור בעבודות הבית עם המשרתת הוותיקה עדנה. לראשונה היא ישנה לבד במיטה וקשה לה להתרגל. הכומר ואשתו מתפלאים שאינה יודעת מה זה חדר אורחים כשהיא שואלת איפה האורח. אז איך אתם קוראים לזה בבית? החדר השני, עונה מרי. היא מתחילה לעבוד ולסייע לגברת החולנית שבנה הלך ללמוד הרחק ומתחבבת עליה. הכומר יתחיל ללמד אותה לקרוא ולכתוב. הקווים מתחילים להיות מובנים לה.
עכשיו למדתי אות ראשונה, ת. אחריה נ. אחריה האות ך. המילה הראשונה שלמדה לאיית היא תנך.
אחר כך תלמד את האותיות ב, ר, א, ש, י, ת.
עכשיו אני יודעת לקרוא ולכתוב, יושבת בחדרי וכותבת את סיפורי.
וסיפוריהם של מרי, הכומר ורעייתו ובני משפחתה משתלבים בתפניות בלתי צפויות עד לסיום הדרמטי ומכמיר הלב.
הספר הקצר שואב את הקורא לתוכו. נוגע ואנושי. חושף את טבע האדם לטוב ולרע, חיים קשים ותקווה לעתיד טוב יותר שאולי יתגשם, אולי לא.
נל ליישון כתבה ספר מטלטל ויפהפה, פשוט בסגנונו וחסר יומרות מה שהופך אותו למיוחד. לא יכולתי להפסיק לקרוא.

ספר מדהים קראתי אותו בערב אחד,לא יכולתי להפסיק. סיפור, הכתוב כיומן, של ילדה כפרית באנגליה. ילדה מוכשרת וחריפה שנולדה למשפחה עניה ובורה אבא איש קשה ואמא אדישה.
כל בני המשפחה מתמקדים בעבודת המשק המפרנסת אותם. הילדה מרי, נכה מלידה ברגל אחת, מתנחמת ביחסים חמים ואוהבים עם הסבא הנכה והחולה שמבין את מצוקתה. מרי חרוצה מוכשרת בעלת תפיסה מהירה, נשלחת לעבוד בבית הכומר לטפל באישתו החולה.מרי מרגישה שהחיים לא טובים עבורה אבל אינה יודעת למה לצפות ואיזו בקשה לבקש כאשר היא יוצאת עם אחיותיה בליל פסחה בלילה בו מבקשים בקשות לקיום חלומות בעתיד.

עלינו על הטיסה בחזרה לארץ וזה היה הספר שהיה בתיק יד שלי. לפתע קולו של הקברניט נשמע וכולו התנצלות שיש פקק אווירי באיזור קפריסין ולכן כל הטיסות מתעכבות. בקטנה, חצי שעה עיכוב. לא נורא. יש לי ספר ואני מסודרת. אבל באיזשהו שלב נשארו מעט דפים, ויותר זמן טיסה והתחלתי לדאוג. מזל שהטיסה היתה קצרה והכל הסתדר. אבל פה מגיעה אזהרה: הספר הזה תופס את הקורא כמו מגנט הנתפס במתכת. אם חשבתם רק להציץ כדי לראות "איך הוא", כדאי שתחשבו שוב...

השנה היא 1830 הספר מביא את סיפורה של מרי בת החמש עשרה, בת הזקונים במשפחת איכרים קשת יום באנגליה הכפרית. כל בני המשפחה אינם יודעים קרוא וכתוב, חיים חיי דלות, מוצאים פרנסתם הדחוקה מהתוצרת אשר מניב המשק שלהם. העבודה היא עבודה קשה וסיזיפית בה נוטלים חלק כל בני המשפחה. הוריה של מרי הולידו רק בנות, וגם אם האב העדיף בנים זכרים, הוא מתייחס לבנות כאל כוח עבודה גברי ולא חוסך מהן את נחת זרועו.

והנה נקרית למרי הזדמנות לחיים אחרים, אולי לעתיד טוב יותר. מרי עוברת לגור בביתו של הכומר כדי לעזור בטיפול באשתו החולנית. ושם נפתח לה פתח לעולם אחר. להתנהגות אחרת, לחיים אחרים. מלמדים את מרי קרוא וכתוב. נכון, מרי אינה מלומדת ואינה משכילה, אבל יש לה למרי פיקחות טבעית, ועל אף לשונה החדה, לא ניתן להתעלם מהישירות שלה וקשה להישאר אדיש כלפיה. בבית הכומר מכירים בערכה של מרי, וכל אלו כביכול מובילים למשהו טוב. האומנם?

אהבתי בספר הזה הכל. כן, גם את משלב השפה שהרבה מצאו אותו כמפריע. אני חושבת שהוא הכרחי ומדויק. הספר מובא בלשונה וכלשונה של מרי. דמותה של מרי היא דמות בלתי נשכחת, והספר הזה הוא כמו המדורה שהאש בה לאט לאט שככה, אך הרמץ ממשיך לבעור.

רוצו לקרוא את הספר המשובח הזה.

זהו ספר שמספר על מרי, נערה מתבגרת מקסימה, בעלת חוש הומור, דיבור ישיר ללא פילטרים ואופטימיות למרות התנאים הקשים.
הסיפור שוטף וקולח, נקרא בנשימה אחת וגורם להזדהות עם גיבורת הספר הצעירה.
כמו מרי גם הסופרת חיה בצעירותה באזור כפרי והרגשתי את הנוכחות שלה בין דפי הספר.
יש בספר פנינים שגרמו לי לעצור, לקרוא שוב ולהתענג.
אביא דוגמה לקטע כזה:
"השנה היא של מושיענו אלף שמונה מאות שלושים ואחת ואני עוד פעם חושבת על הערב ההוא שעבדנו והיה חם בחוץ. איך שסבא ישב בכיסא שלו והוצאנו החוצה את החציר ואיך שגם אמא עזרה וכל ארבעתנו הבנות עבדנו ביחד. והאוויר היה חם והיה ריח של קיץ ושל המשק.
ואם הייתי יכולה לעצור את הזמן אז הייתי עושה את זה והייתי נשארת ברגע ההוא כל החיים ולנצח.
אבל רגע לא יכול להמשיך לנצח."
במילה אחת - מומלץ

צבע החלב
רומן מאת נל ליישון
גיבורת הספר היא מרי נערה בת חמש-עשרה.
ליישון כתבה פה דמות של ילדה נבונה פיקחית וישירה שלא יודעת לשקר ואומרת רק אמת. מרי שבתה את לבי. הצורה בה היא אומרת מה היא חושבת מה היא מרגישה בכנות בלתי מתפשרת. אנשים לעתים נעלבים ממנה אבל היא לא רוצה להשתנות ככה היא נולדה וככה היא חייה.
הסיפור שהיא כותבת הוא לפי סדר כרונולוגי של שנה ומתחיל באביב.
הכתיבה מעלה הזדהות עם מרי ובעיותיה ורצון שהיא תממש את עצמה.
הספר נוגע בנקודות מאוד רגישות ומילים שפונות לרגש ומעוררות אותו אצל הקורא. ספר נפלא כתוב בצורה ישירה בתמימות, כנות, חכמה וחוץ ממרי יש עוד דמויות בספר שלכל אחת יש מקום בעלילה וכל הדמויות יחד תורמות ליצירה והספר הוא פשוט מעולה.
היו דמויות בספר שעוררו בי כעס על הצורה בה הם חושבים ועושים דברים מאוד קשים.
אבל מרי מתעלה מעל הקשיים ומעל כל הבעיות שבדרך ונפתחת בפניה דלת ללמוד לקרוא ולכתוב. והיא לומדת מהר לקרוא ולכתוב וכך היא עשתה פה.
ליישון כתבה את הספר כי זה ספר שהיה חייב להיכתב ואני חושב שכל מי שיקרא אותו יאהב אותו. קשה שלא להתחבר לספר ולא לאהוב אותו.
אני באופן אישי מאוד נהניתי מהקריאה של הספר המיוחד הזה.
תרגמה מאנגלית: רותם עטר. יש בספר 219 עמודים.
הספר יצא בהוצאת תשע נשמות שהמו"ל שלה הוא אוריאל קון.
מומלץ לכולם לקרוא ומקווה שייהנו מהספר כמו שאני נהניתי ממנו.

#
במאה ה-19 ולפניה סופרים – וקוראים – לא התעניינו בדמויות מדלת העם. למרות שרוב האוכלוסייה היתה עניה רוב הקוראים והסופרים היו, כנראה, ממעמד גבוה יותר, והתעניינו יותר בחיי אנשים כמוהם. זה לא שלא היו סופרים שכתבו על עוני ועניים – דיקנס התמחה בזה, הוגו סחט הרבה דמעות לזכות גיבורו העני טוב הלב, אבל אלה בדרך כלל ושירטטו את דמות העני בקווים גסים – מן הסתם הם עצמם לא הכירו את העוני שהם כתבו עליו.

בימינו גברה ההתעניינות בדמויות עובדות ועניות. יש לזה בודאי סיבות סוציולוגיות ופסיכולוגיות שלא זה המקום, אבל סופרים מההווה לקחו דמויות מהעבר - כמו אטווד ב"לטענת גרייס" הקנדי או אנטוני ב"סיפורה של אליס" האיסלנדי, וניסו לבנות לגיבורותיהן גוף וחיים, להסביר את מעשיהן ובעיקר את מחשבותיהן ורגשותיהן.

ליישון שנולדה ב- 1962 כותבת על מרי, נערה מהמאה ה-19, שנולדה לעוני ועבודה קשה המדברת אלינו בקול צלול בשפה שבורה, עם אוצר מלים קטן אבל עם יכולת טובה להביע את עצמה. היא מספרת את קורותיה מאז נולדה בכפר שכוח-אל, עם אב אלים המכה ונוגש בבנותיו, אם מרוחקת וקשוחה ושלוש אחיות גדולות ממנה, איתם היא צריכה להסתדר או לריב, כשהישרדות הוא שם המשחק. עבודה חקלאית מפרכת מצאת החמה עד חשיכה, ללא השכלה או חלילה משחקים, עד שהיתה בערך בת 15 וסיפורה בשלבי סיום. ליישון כתבה דמות מכמירת לב שהקוראים מתעניינים בה, מזדהים איתה ומתקוממים נגד העוול שנעשה לה.

יש צורך בסיבה טובה, לדעתי, שסופר יתרחק מעולם התוכן הטבעי שלו – אם בזמן אם במרחק – ויכתוב על דמות או זמן שהוא אינו מכיר. ליישון – כמו הסופרות שהזכרתי – בחרה את המגזר המנוצל ביותר – הנשים – כדי לספר על מה שהיה נהוג עד לא מכבר. אנחנו מתקוממים בצדק נגד תופעת העבדות (שעדיין לא חלפה מהעולם) אבל נשים רבות בעבר הלא כל כך רחוק באירופה ובאמריקה – נמסר-נמכרו-הושכרו לעבדות למעשה, רק כי היו שייכות לרוב העני של האוכלוסייה.

הספר קצר כ– 200 עמודים, כתוב היטב, מספר סיפור כואב על נערה אחת שעבודה מפרכת היתה מנת חלקה, ועל המעט שקיבלה נאלצה לשלם במטבע קשה.
רק הבוקר קראתי בעיתון על עובדות זרות – המוטרדות/מותקפות מינית על ידי מטופליהן וחוששות להתלונן שמא יאבדו את מקום עבודתן עליו עדיין לא הספיקו לשלם... אז אנחנו השבעים רחוקים, כנראה, כמה מאות מטרים מאיזו מרי כזו ומעדיפים לקרוא ספרים המתארים את עוולות המאה ה-19 כי ההווה - והקרוב - אינו מעניין כל כך.

המספרת היא מרי, נערה בת חמש עשרה. מרי היא הקטנה מבין ארבע בנות להורים החיים בכפר, באנגליה, בשנת 1830.
החיים מתנהלים סביב טיפול בתרנגולות, חליבת הפרות, חרישת השדה, שתילה, זריעה וכד'.
כל בני המשפחה עובדים במשק, כולל הבנות.
מרי מאוד ישירה וחדה וזה מוסיף לה סיכונים מיותרים לחטוף מכות מאביה.
מרי ואחיותיה לא נשלחות לבית הספר כי הן נחוצות לעבודה במשק ובכל מקרה ברור לאב שהלימודים לא יועילו להן
בחליבת הפרות או באיסוף אבנים מהאדמה..
אך מרי מתחילה את הסיפור כך : "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי..."
זהו פרט חשוב בסיפור שמתברר בהמשך.
בתחילת הקריאה, הפריע לי מאוד שהשפה כל כך דלה ועילגת, עם המון טעויות.
אך כשמבינים שזו יכולת הכתיבה של מרי (ולא תרגום גרוע), אז אפשר להתחיל להנות מהסיפור.
הסיפור מקבל תפנית כשמרי נדרשת לעבור לגור בבית הכומר (ליתר דיוק, נמכרת ע"י אביה)
ולטפל באשתו החולה, פה בעצם מתחיל סיפור אחר.
ממולץ בחום.

וכך זה מתחיל: "זה הספר שלי ואני כותבת אותו עם היד שלי. בשנה הזה אלף שמונה מאות ושלושים ואחת למושיענו אני הגעתי לגיל חמש עשרה ואני יושבת על ידי החלון ואני רואה הרבה דברים. אני רואה את הציפורים והם ממלאים את השמות והקולות שלהם ואז היינו מאכילים אותם בלילה".

הספר מגולל מפיה של מרי בת ה-15, ובראשיתו של הספר היא מתריעה בפני הקורא שהיא רוצה לספר את מה שקרה לאט ובזהירות כדי לא להחליק וליפול...

מרי גדלה עם שלושת אחיותיה, הוריה, סבה וסבתה ומפקידה כאן עדות לחייה בתחילת המאה ה-19. לקורא היא מספרת על עבודתה בכפר, ספירת ביצי התרנגולות, חליבת הפרות, עקירת עשבים שוטים ומריבות עם אחיותיה. אביה מתואר כאיש אלים ואימה לא פחות ממנו-דיקטטורית.

חייה משתנים כאשר האב מחליט להיפטר מבתו החוצפנית ועזת המצח, ומוכר אותה לכומר כדי שתטפל באשתו החולה. בד בבד בבית הכומר היא לומדת לקרוא ולכתוב. הקריאה והכתיבה מערטלים בפניה את עולם הדעת, הידע והחיים הבורגניים. (סיטואציה שמאוד מזכירה את גירושם של חוה ואדם מ"גן עדן").

במקרה של מרי בשנת 1831 לא מובן מאליו שאישה תדע קרוא וכתוב, ועל כך היא תשלם גם מחיר כי אין מתנות חינם...

הספר נקרא ללא תחנות עגינה. הוא כתוב בשפה פשוטה עם משפטים קצרים ומתומצתים ללא להטוטים ספרותיים. הוא נע בין הבדלי המעמדות במאה ה-19, הלבוש הכפרי הפשוט, מרחבי טבע בתולי וגם עושר.

הסיפור של מרי מהווה מסמך היסטורי על פטריארכיה וניגוד למה שקורה היום (ME TOO). הסופרת בחרה בעזרת דמותה של מרי להבליט את חולשתן של הנשים באותה עת, והוסיפה לנראותה גם מום – רגל צולעת. מלבד הצליעה הסופרת הפלתה בהבדלה נוספת: למרי היה שיער לבן. כל האבחנות השונות מהנורמות החברתיות המקובלות תרמו לדיפרנציאציה של מרי מסביבתה.

מרי הוזהרה על ידי הסביבה: "יש לך לשון חדה" אומרים לה. אך מרי בשלה היא אינה רוצה להידמות "להם". היא רוצה שהסביבה תביט על העולם דרך עיניה!

סוגיה נוספת שמעוררת מחשבה היא "הגורל". האם ניתן לשנותו?

לוקח לקורא מעט זמן להתחבר לשפה, אבל כשמתחילים במלאכה, אי אפשר להניח את הספר מהיד והוא נקרא בנשימה אחת.

לא לחינם הספר נקרא "צבע החלב"... החלב הוא לבן. לבן מסמל טוהר ותום, ניקיון ובתוליות. הצבע הלבן אינו תלוי באף אחד, זהו צבע אכרומטי המורכב מכל קשת הספקטרום הנראה. בכלל למונח "לבן" יש סמלים וביטויים רבים: צבע עור, עובדי הצוארון הלבן, שקר לבן, האביר על הסור הלבן, פיל לבן, לילה לבן, הלבין פני חברו ברבים ועוד...

בשורה התחתונה: עלילה עוצמתית, לופתת, שובת לב, בועטת שחולשת על ניצול, עבדות ותקופה שנשכחה.

במילה אחת: תקראו.
קריאה נעימה.
לי יניני

הוצאת תשע נשמות, פרוזה-תרגום, תרגום: רותם עטר, 219 עמודים