ביקורת ספרותית על פליאה מאת צרויה שלו
ספר טוב

---

בחופש הגדול, שלחתי את שני הגדולים שלי לכנס מתרפ"ט לתשפ"א, שכלל הרצאה של עזרא יכין.
עם רב קו, כסף לקנות אוכל והוראה חד משמעית: להצטלם עם עזרא יכין. 
הגדול קצת התלבט בעניין, תרבות הסלבריטיז וסלפי עם סלב לא מוצאת חן בעיניו. בסוף הכריע שאם כבר להצטלם עם מישהו - אז עדיף עם עזרא יכין שעשה דבר או שניים בחייו למען המדינה, ולא עם סתם סלב כמו זמר או שחקן.
כשלעצמי, הסיבה המרכזית שבשבילה רציתי את התמונה היתה פעילות בר מצווה  לחברים של הבן השני, שכבר אז ידעתי שנארגן: חידון אינטראקטיבי על המחתרות. תמונה שלו עם לוחם לח"י, הנחתי, תשתלב היטב איפשהו בחידון הזה.
הבנים, אגב, נהנו מאוד בכנס. הוא מאוד קיצוני, הם אמרו על עזרא יכין, אבל זה היה צפוי. בכל זאת לח"י.
וההרצאה היתה מרתקת, אפילו שאת הספרים שלו הם כבר הכירו.
חודשים אחר כך, כשהתיישבנו להכין את החידון, התברר גודל הבעיה: איך מכינים חידון בנושא מחתרות לרמה של ילדים בני 13? מה הם יודעים? מה קל ופשוט, מה מאתגר ומה אין סיכוי שידעו?
כשמגדלים בבית פריקים של מחתרות שקוראים ביוגרפיות, ערכי ויקיפדיה וספרי היסטוריה להנאתם, כשכל חופשה משפחתית חייבת לכלול גם איזה מוזיאון מחתרות, מאבדים קצת קשר עם הסביבה.
נער הבר מצווה מתעקש שהכל קל מדי ו"כולם יודעים", גיסתי המחנכת אמרה שאף אחד לא יודע מי זה אורד וינגייט או מה היה המנון הלח"י, מי יודע דבר כזה.
חכמת ההמונים בטוויטר היתה מבלבלת לא פחות.
כמעט כל הטווח מ"הם בכלל לא יודעים מה זה מחתרות" ו"תשאלי אותם מי שלט פה לפני קום המדינה" ועד "מה, ברור, זה ממש קל, מי לא זוכר את שמותיהם של כל עולי הגרדום והשנים בהן הם הוצאו להורג" היה מיוצג שם. אז הוספנו כמה חידות ממש קלות, או לפחות אנחנו מקווים שהן כאלה, הכנסנו קצת הומור, סרטונים ותמונות, ולא נותר לנו אלא לקוות שהחידון יצא מעניין ומוצלח, גם אם חלק מהשאלות יעברו הרבה מעל הראש של הנוער.

****

מאז שראיתי את ההמלצה של בלו-בלו על הספר הזה רציתי לקרוא אותו. מעולם לא קראתי ספר של צרויה שלו ולא הייתי בטוחה שאני רוצה, אבל הביקורת בתוספת הנושא: מפגש בין בתו של לוחם לח"י לשעבר לאשתו הראשונה של אביה, לוחמת לח"י גם היא, סקרנו אותי מאוד.וכך, דוק העצב המלווה את רחל, לוחמת הלח"י, שכל חייה מלווים אותה העלבון, תחושת הדחייה וחוסר ההכרה של החברה אותה ובה, כלוחמת לח"י, השתלבו בהכנת החידון.
אל תטעו, יש בספר הרבה מעבר ללח"י. זה ספר יפהפה.
יש בו תמונת תקריב של אבל נורא ומטלטל, כזו שקשה להסתכל עליה, אך גם אי אפשר לעצום את העיניים.
יש בו סיפורי חיים.
יש בו הקבלות עדינות בין שתי גיבורות הספר וחייהן, יש בו תהיות על זוגיות ועל שברה.
דימוי צמד השעירים הדומים זה לזה כל כך, האחד הולך לעזאזל והשני נידון לחיים, שזור בו ומעורר תהיות. האם יש בכלל סיכוי לזוגיות?
אבל אני בכל זאת קראתי בו בעיקר על הלח"י. אולי זה החידון, אולי זו אני.
על תחושת העלבון, כבר כתבתי. על חוסר ההמשכיות. אין המשך ללאומיות החילונית, קובלת רחל גיבורת הספר. ילדיה מורדים בה כל אחד בדרכו. האחד חוזר בתשובה, השני לא מוכן בקר אותה מעבר לקו הירוק. אף אחד לא ממשיך בדרכה שלה, שגם היא בזמנה היוותה מרד.
"לא השקפת עולם זהה איחדה אותם" כותבת שלו על אנשי הלח"י, "אלא האדיקות. הם היו אדוקים איש איש בדרכו, דתיים של דתות שונות, קיצוניים של קצוות שונים, ועל כן הותקפו גם משמאל וגם מימין. מתי מעט ידעו אז, ועוד פחות היום, מי באמת היו חבריה וכמה רחב אופקים היה החזון שלהם."
היא כמובן יודעת על מה היא מדברת, צרויה שלו. מרדכי שלו, אביה, היה חבר לח"י בעצמו.
בעלון המחתרתי של הלח"י הוא פרסם שירי תגובה לאלתרמן. כמה טובים היו השירים? ההגנה חשדה באלתרמן שהוא הוא זה שכותב את שירי התגובה לעצמו, כי מי עוד יכול לכתוב ככה...
שלו רקמה חלקים מחייו של אביה ואשתו הראשונה, עליזה טור-מלכא, בתוך הספר הזה, ואיכשהו רקמת המציאות הדקה הזו מחזקת את דיוקנם של לוחמי הלח"י העולה מהספר שלה. קל לפטור אותם כ"קיצוניים", כפי שעשיתי תמיד, אבל איזה אנשים היו שם. איזה עושר תרבותי ואינטלקטואלי. ובמילותיה - "כמה רחב אופקים היה החזון שלהם".
סיימתי את הספר דומעת מאוד, לא יודעת אפילו למה בדיוק.
העלילה בת ימינו, עלילות הלח"י, האובדן, השכחה, אולי זה בכלל הסיום שיש בו משהו רך, מפוייס.

***

אז איך בעצם מסיימים חידון על מחתרות?
כשאני שקועה בעצב על כל אלו שאבדו בדרך, על אלו שנותרו לחיות ולראות את הסיפור שלהם הולך ונשכח.
הנה שאלה על עולי הגרדום, עוד שאלה על השבת השחורה...
איך מסכמים את זה, איך מסיימים באקורד סיום חגיגי, שמח?
הסוף הוא הרי סוף טוב: המטרה לשמה הוקמו המחתרות הושגה. הבריטים סולקו, יצאנו לדרך עצמאית, ממש כמו נער הבר מצווה שלי, שחוגג את המעבר ממחוזות הילדות לבגרות.
דיפדפתי קצת בין דפי ויקיפדיה, ניסיתי לנסח משהו ופתאום שמתי לב:
הערב בו נערוך את החידון הוא ליל י"ז בכסליו. 
יודעים מה קרה בי"ז בכסליו?
לא?
ומה עם שמו הנוסף: כ"ט בנובמבר?
והנה, החידה האחרונה כתבה את עצמה.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על פליאה