איכשהו מכותבת סקירות ספרותיות תמימה הפכתי לכותבת בלוג אישי על מה שעובר עלי בחיים, על שינויים גאוגרפיים, על זוגיות חדשה ומפתיעה ורק בסוף התייחסות לספר כלשהו שקראתי, ותקשיבו! אין לי כל כך בעיה עם זה, ככה אני בדרך כותבת והמגירה וירטואלית שלי מלאה בזה. הפסיכולוגית שלי אומרת שזה מנקה הרבה תסכולים והנייר (כמאמר הקלישאה) סופג הכול אבל הקלישאות כולן מבוססות על איזה גרעין של אמת לא?(או שזה עוד קלישאה?). לא' בהתחלה הייתה בעיה עם זה שאני גוררת אותו לבלוג שלי ומפרסמת מול כולם רגעים קטנים גדולים שלי שקשורים גם אליו ואז בוקר אחד בדרכו החצי ערסית אמר "יאללה סאמק תכתבי מה שבא לך". אז מאז אני כותבת מה שבא לי. סאמק.
בולניו בולניו בולניו על זה חפר לי א' עוד מתחילת הקשר. יש לו לחמוד מדף שלם שמוקדש לסופר הצ'יליאני (כולל תמונה שלו בשחור לבן על הקיר!!). התעלמתי בבוטות ולפעמים בנימוס מהסופר הזה כי מה לי ולספרות דרום אמריקאית (את הטיול הגדול עשיתי למזרח)וגם אוסיף ששני הספרים שלו שנחשבים להכי טובים ארוכים כמו ריצת מרתון. אז אחרי שהתאקלמתי בדירה החדשה בקיבוץ וכול הדברים מצאו את המקום שלהם והכל נראה טבעי ונכון החלטתי לדגום קצת מהספרייה של א'. לחפש קצת הפתעות נעימות כמו שקרה עם רק ילדים (אוי איזה ספר מקסים!) של פטי סמית' ולמאטיס יש את השמש בבטן (איזה ספר מדהים!) של יהודית קציר. חיפשתי וחיפשתי מתעלמת מהמדף של בולניו. קראתי איזה ספר עם עטיפה מושכת שנורא שיעמם אותי (הדרך של קומארק מקרתי) ועוד ספר של סופר ישראלי שהוא גם זמר ישראלי שהיה אחד החמודים (פיסוק של נעלמים של גלעד כהנא)(אולי אכתוב עליו בהרחבה בהמשך) עד שאמרתי נו יאללה שיהיה בולניו, בואי ננסה את השיט הזה. לקחת את הספר הכי דק שלו שהסתבר שזה אוסף סיפורים קצרים, ומה אגיד? טעים השיט הזה.
רוב הסיפורים בקובץ מתארים חיים של משוררים שחלקם אמיתיים וחלקם לא, כולם אבודים ומשוטטים בעולם, כולם אוהבים ומבקשים להתאהב, חלק מהדמויות הם פושעים קטנים, חיילים משוחררים, זונות, שחקניות פורנו. כולם שיכורים כל הזמן לא מרגישים שייכים לכלום אבל איכשהו הם העולם. לא יודעת להסביר את זה אבל הדמויות התלושות האלה, הלא שייכות לשום מקום, אלה שאנחנו לא מעיפים לעברם מבט ברחוב הם אלה שגילו את הסוד, והסוד נמצא בספרות ובספרים. הספרות והספרים, בעיקר השירה, הם הלחם והחמאה של העולם. כול הדמויות קשורות לאיזה סופר או משורר, הם תמיד מסתובבים עם ספר ביד, ומתארים את המשוררים ככאלה שהכתיבה שלהם אומרת משהו על האישיות של האנושות כולה: "משורר יכול לשאת הכול. כלומר אדם יכול לשאת הכול. אלא שאין זו אמת. מעטים הם הדברים שאדם יכול לשאת, לשאת באמת. משורר, לעומת זאת, יכול לשאת הכול. זו התפיסה שגדלנו עליה. ההיגד הראשון הוא עובדה, אבל מוביל לחורבן, לטירוף, למוות." (מתוך סיפור שנקרא אנריקה מרטין).
בסיפור 'סנסיני' מתוארת ידידות מקסימה בין סופר עלום שחי בגלות בספרד לבין משורר צעיר ושניהם מנסים להרוויח כסף מהשתתפות בתחרויות סיפורים קצרים. הידידות הופכת לקשר מוזר כי המשורר כמהה בעצם לאהבה שבסוף הוא מקבל אותה. בסיפור 'הרפתקה ספרותית' יש יריבות בין סופר לבין אחת הדמויות שהוא יוצר, בסיפור 'חייה של אן מור' כתובה ביוגרפיה קצרה (ממש חיים שלמים) של בחורה פשוטה וחסרת חשיבות וזה מרתק ומעניין. הסיפור שהכי אהבתי נמצא לקראת הסוף (קוראים לו קלרה) והוא מתאר את חייה של בחורה פשוטה בת 18, חובבת מוסיקה וציור. הסיפור כתוב מנקודת מבטו של בחור שאוהב אותה. הבחור מספר את חייה של קלרה על המאהבים שהיו לה, על ההחלטות שלא ניתנות לערעור שהיא מקבלת, בלי רגשנות ובלי להטיף שום דבר, אבל מהסיפור עולה תמונה מורכבת של אדם מיואש מרוב אהבה בבחורה שלא מרגישה שייכת לשום דבר. הסוף העציב אותי מאוד.
משהו בכתיבה של בולניו הופך אותו למיוחד, למשהו שלא הכרתי קודם ואני לא מצליחה להבין מה זה. הכתיבה שלו פשוטה ולא שיפוטית אבל יש בה איזה ייחוד (או קסם כמו שא' אהובי אומר) אבל מה מייחד אותה? מה הופך את זה לכל כך יפה? אני עדיין לא יודעת. כנראה שאצטרך לקרוא עוד כמה בולניוז כדי להבין, בינתיים תראו איזה יופי: "לילה אחד חלמתי על מלאך: נכנסתי לבר ענקי וריק וראיתי אותו יושב במרפקים שעונים על השולחן ומולו כוס קפה בחלב. זו האישה של חייך, הוא אמר לי, הרים את ראשו ושלח אותי במבטו, מבט חורך, אל צדו השני של הדלפק. התחלתי לצעוק: מלצר מלצר, ואז פקחתי עיניים ונמלטתי מהחלום המייאש הזה. היו גם לילות שבהם לא חלמתי על איש, אבל התעוררתי בבכי." (מתוך קלרה)