חוקיות ואקראיות בסיפור האנושות
זאב רובינזון, הייה המורה שלי ללימודי היסטוריה עתיקה, ולתולדות האימפריה הרומית. הוא היה גוץ ושמנמן, בשפתיו תמיד הייתה תחובה סגריה מרושלת, ומפיו יצאו הברות מונוטוניות, קשות להבנה, חלקן בלטינית. ישבנו מסביב לשולחן כעשרה סטודנטים, כמו בבית מדרש, כאלו שהסכימו להשקיעה לקראת כול שיעור בפענוח טקסטים עתיקים, שוחחנו ולא רק שמענו. התרגלתי לטון המונוטוני, והקשבתי לתוכן, שחשף אותי לעולם מדהים של לימודים קלאסיים, כפי שלימדו גדולי ההיסטוריונים, במאה הקודמת, כשההיסטוריה עוד הייתה מקצוע מכובד, המסביר את סיפור האנושות.
כשדיברנו על תהליכים, ועל דטרמיניזם - תפיסה לפיה ניתן לחזות את התפתחות ההיסטוריה לעבר העתיד, כמו בסדרה מתמטית בה קיימת חוקיות, זז זאב רובינזון בחוסר נוחות ואמר, האדם מתכנן ואלוהים צוחק ( באידיש זה נשמע יפה יותר ). לא פעם גלגלי השיניים של ההיסטוריה נעים, כמיצגי תהליכים, ולפתע מסיבה לא ברורה, גלגלי השיניים נעצרים באופן מפתיע, כתוצאה מגרגר חול אחד קטן שחדר בניהם באופן בלתי צפוי ושיבש את התהליך כולו. אנשי התוכנה קוראים לתופעה באג, תקלה לא צפויה שמשבשת את החומרה והתוכנה באופן לא צפוי.
תמיד שאלתי את עצמי, איך זה קורה באופן מעשי בהיסטוריה, עד שגילתי לפני זמן לא רב את סיפרו של סטפן צוויג, שעות הרות גורל, העוסק ברגעים בהם התרחשו הכרעות היסטוריות, בהן התוצאה הצפויה השתבשה באופן מפתיע. סטפן צוויג מנסה בעצם לתת מענה לשאלה, האם ההיסטוריה, היא פרי של שינויים שיטתיים ידועים מראש, או אולי תוצאה של תהליכים אקראיים בלתי צפויים ?
הספר שעות הרות גורל מאגד מספר אירועים היסטוריים, אותם מציג צוויג כשעות גורליות בתולדות האנושות, חורבן האימפריה הביזנטית על ידי הטורקים כמאבק בין האיסלם לנצרות, המסע לאלדורדו - בעקבות אגדת הזהב, תבוסתו של נפוליאון - בקרב ווטרלו המשנה את מאזן הכוחות באירופה, לנין במסעו בקרון רכבת חתום למוסקבה, מתחיל את המהפכה הבולשביקית. גיתה הזקן שבור מאהבה נכזבת, יוצר את שירת חייו, ופרשות היסטוריות אחרות, כולן בעלות פוטנציאל לעניין רב.
לסטפן צוויג היה רעיון מרתק, הוא ניסה להראות שההיסטוריה נקבעת על ידי החמצות, וטעויות אנושיות, לכאורה לא משמעותיות, שבדיעבד מסתבר שהם בעצם אלה ששינו מקצה לקצה את מהלך ההיסטוריה, או מנגד, על ידי התעקשות של אדם אחד נועז, שפעל כנגד המערכת, ובכך שינה את מהלך ההיסטוריה. לכאורה יש לנו ז'אנר ייחודי, שיש בו רעיון מרכזי, המספר את ההיסטוריה מנקודת מבט אחרת, כמו ספרה של ברברה טוכמן, מצעד האיוולת, ספר פורץ דרך ומרתק בדרך כתיבתו. אבל סטפן צוויג מאכזב, סיפוריו לא אחדים ברמתם, ולעתים כתובים באופן בינוני עד רע, חלקם לא ממש אירועים משמעותיים, כאלו שהתרחשותם לא שינתה את פני ההיסטוריה. הספר הזה רחוק מלבטא את יכולתו של סטפן צוויג בהשוואה לספריו ההיסטוריים הנפלאים האחרים כמו הביוגרפיה על מארי אנטואנט.
בכדי להדגים את הפוטנציאל וההחמצה, נספר על שני אירועים מרתקים בתולדות האנשות, אלף שנה אחרי נפילת האימפריה הרומית, ניצבה העיר קונסטנטינופול מול התקפה אחרונה, בה לראשונה נחשף כוחם של התותחים מול החומות המייצגות לוחמה ישנה. מאה חמישים אלף תורכים נהדפו על ידי שמונת אלפים מגנים נחושים, רק גילוי פשפש קטן בחומה, שנשכח פתוח על ידי המגנים, אפשר את חדירת הטורקים והכרעת המגנים. האם הפשפש הוא הגורם המכריעה בנפילת ביזנטיון, ממש לא אימפריה שהלכה ושקעה במשך מאות שנים, הייתה נופלת בצורה זאת או אחרת.
המקרה השני התרחש בווטרלו, הקרב האחרון שהוריד את נפוליאון מבימת ההיסטוריה, וששינה את גורלה של אירופה. אחד מהגנרלים של נפוליאון, נישלח לרדוף אחרי הפרוסים, בנתיים, לא רחוק משם מתחילה ההתקפה הגורלית, של האנגלים על הצרפתים, הקצינים של אותו גנרל מפצירים בו לחזור לחזית, דקה של חשיבה, דקה שבה שר ההיסטוריה עצר את נשמתו, שלאחריה סירב הגנרל כי פקודה של נפוליאון היא פקודה, בהחלט דוגמה שעונה לקריטריון אירוע הרה גורל בו התכנון המקורי השתבש, באופן שחייב לשנות את הפקודה המקורית, טעות אנושית ששינתה את מסלול ההיסטוריה.
לצוויג היו סקיצות של סיפורים היסטוריים קטנים וראשוניים, באופן תמוהה צוויג סבר שהספר מציג רעיון מגובש, התוצאה, אכזבה מהספר שלא מבטא רעיון מרכזי ברור, ולא משקף את יכולת הכתיבה של צוויג, ואת הבנתו בפסיכולוגיה האנושית. ההוצאה לאור זמורה ביתן, נגררה לרמה נמוכה, בתמצית הספר שבגב הכריכה, כתוב כי הספר עוסק בין השאר בחורבן האימפריה הרומית על ידי הבזנטים ( האימפריה הרומית נחרבה אלף שנה לפני הביזנטית), לספר עיצוב מזעזע בצבע תכלת, ואיור של ציור קלסתרים כמיניאטורות, אבל הוא נראה כצלחות לבנות ובהן ראשים ערופים, מה שסתם סופית את ההבטחה והגולל על הספר שחבל שיצא לאור.
