ביקורת ספרותית על ויקטור ומאשה מאת אלונה קמחי
ספר טוב

---

"הוא חשב על ישראל, לא היזראיל הגלותית של הוריו אלא ישראל של הישראלים, כזאת שהיא מבית אלפא עד נהלל, של השירים הרוסיים והקיבוצניקים והבחירות והחיים הנעימים של המשפחות המסודרות. והוא חשב שאולי פעם הישראל הזאת תהיה גם קצת שלו." "ויקטור ומאשה" הוא ספר שמרגיש כמו עוגת גבינה נמסה בפה שעם כל ביס אתה כבר יודע טעמה של עוגה משובחת. הספר דורש התמסרות והוא לא נועד לוותרנים או לקוראים שמחפשים עלעול מרפרף שטוח. מי שטען שהספר לא מתרומם הוא פשוט לא חיכה לפינאלה.

העלילה מספרת על אח ואחות שהיגרו מאוקראינה לארץ המובטחת וכל זאת בזמן שהארץ מתהפכת בפתקי הקלפי הזרוקים על המדרכות כמו פתיתי שלג ב 1977. פוליטיקאים מבקרים את העולים החדשים שרק הגיעו לארץ שאפילו לא יודעים לקרוא את פתקי הקלפי ומה רשום עליהם, ומשכנעים אותם לבחור בהם כי מי ידאג להם לעולים יותר טוב מהם. (זה לא ספר פוליטי זה רומן יפהפה, פשוט זו הייתה שנת המהפך ומהפכים חייבים להזכיר). ביום הבחירות המדרכות היו ריקות מאדם כיוון שכולם ישבו מול המרקע. המילה הכי מדוברת שעברה מפה לאוזן באותו חודש הייתה "מהפך".

וכך יוצאי מזרח אירופה נשבעו שסיפור סטאלין לא יחזור לעולם. הסוציאליזם, הקומוניזם והתורים הענקיים למזון היו כבר היסטוריה והבשורה שממנה תצא תורה היא הדמוקרטיה החדשה של ארץ ישראל. והיא נתנה להם אופק חדש. ובזמן שההורים היו שקועים בלימוד עברית ותשישות כרונית מהחום ומציאת עבודה, הילדים צללו לעבר מודל חיקוי ישראלי משלהם. הם היו קנאים לכל דבר ולו "בעצם העובדה שנולדו כאן, במקום הזה שהכירו כל כך טוב, בתוכניות הטלוויזיה שהתמצאו בהן, באיירונסייד, במייק בראנט, דיויד קאסידי, חוברות סינרומן, במחקים ריחנים ובצבעי הפנדה שבקלמריהם, במאכלים הטעימים, בבדיחות הגסות שנשמעו פחות גסות בעברית, בסנוויצ'ם עם פסטרמה ורודה בארוחת עשר, בכל מה שהיה מרגש, שופע, טעים ואופנתי".

כל פרק או קטע ברומן מתקלפים עוד רבדים מהעלילה על קשי קליטה וילדים שעוברים בין קיבוצים ופנימיות, החברות אמיצה בין ישראלים לרוסים, השכונה, הפאנק, הסמים והאלכוהול. על חברה צעירים שמחפשים עצמם. על הישראלים הקיבוצניקים כמודל חיים מול בערותם בפילוסופיה והגות או מי היה דון קיחוטה או מדאה.
ככל שקוראים והופכים בסיפור הוא משתבח עם הקריאה עד סופו, ספק טראגי ספק שחרור קיטור על עוני ,יאוש, הרגשת אי - שייכות, חיפוש זהות עצמית, לא רק של עולה חדש בארץ חדשה מול הישראליות המגובשת אלא גם כמתבגרים בני 16, 17 שאיבדו את הוריהם ונשארו יתומים עם הסבתא..

יום אחד אחרי בית ספר מישהו אמר למאשה שתחזור לחור שממנו באה. "מעולם לא ראתה את עצמה כענייה בעבר. היו יתרונות בחיים בארץ קומוניסטית. כולם חיו פחות או יותר באותם התנאים, הרוויחו את אותה משכורת". "כולם התנהלו מתוך תודעה עמוקה שכל מה שטוב, טעים או נוח צריך "להשיג"".

מאשה מצאה בבניין את ואדים שהיה גונב מהצבא ומוכר בשכונה למרבה במחיר. הוא גם לימד אותה לירות באקדח וידע היכן להשיג כדורים. והיא הייתה אז רק בת 17 . הוא רצה שהליכוד יעלה והתלונן על גולדה ועל דיין ורצה לעזוב את הארץ ולהצליח בחו"ל. אבל אחרי הכל אמר לה "אבל אני אוהב את המדינה הלליפוטית הזאת".
וויקטור מצא לעצמו חבר, את נמרוד שהוא ומשפחתו אימצו אותו כמו בן ולא ידעו שהילד החמוד שהכניסו לביתם ביחד עם בנם היו בורחים מבית ספר לאכזיב, מעשנים, שותים ואוהבים מאוד אחד את השני. ויקטור היה עושה הכל להישאר שם. עם אבא אל"מ, והאחים הקטנים בוילה יפה הרחק מהשיכון המעופש עם ריח השתן שבו היה גר . נמרוד הסביר לו לויקטור למה הם לא יכולים להיות חברים יותר. וכמה השוני ביניהם הוא מהותי.

כי אדם כמה שהוא ינסה להיות כמו מישהו אחר, לרצות מישהו אחר הוא לא יצליח כי כל אחד יכול להיות רק הוא עצמו! שהדמוקרטיה זה לא סתם קאפריזה. בארץ לא מסתתרים או מסתירים זהויות אלא גאים במי שאנחנו ובמה שאנחנו כאן בארץ שלנו.
מאוד מאוד אהבתי את הספר...



ותודה לדינה שדיברה טובות על הספר..

כל הספר יש המון מוזיקה של שנות ה 70 אז שולחת שיר מתוך סרט נוסטלגי
https://youtu.be/FPUUvQVeqlA

» ביקורות נוספות של חני
» ביקורות נוספות על ויקטור ומאשה