מאיר שלו שהלך לעולמו השבוע, הובא היום למנוחות. במהלך השנים קראתי רבים מהטורים שכתב בעיתון, לא עם כל דבריו הסכמתי אך תמיד חשבתי כי מן הראוי הוא, שלשני המחנות הפוליטיים יהיו עוד כמה דוברים ופובליציסטים ברמתו של שלו.


אך ברוב בורותי, לא קראתי רבים מספריו. לפני שנים ארוכות קראתי את תנ"ך עכשיו ונהניתי הנאה מרובה מהדרך בה נהג שלו להציג את גיבורי התנ"ך וכשילדי היו צעירים, הקראתי להם כמובן את הכינה נחמה. לאחר מכן ניסיתי לקרוא את "כימים אחדים" ואת "עשו", לשניהם לא כל כך התחברתי ומאז לא חזרתי אל ספריו. כשסיפרתי זאת השבוע לאשתי אשר קראה כל פסיק שמאיר שלו כתב, היא נגשה אל הספריה בביתנו, שבה משם עם "הדבר היה ככה" ואמרה לי: תקרא, זה הספר הקריא ביותר שלו. אתה בטוח תאהב.


מכיוון שאני לא נוהג להתווכח עם נשים ובעקר לא עם זו הישנה לצידי בלילות, קראתי. לא הייתי זקוק להוכחה נוספת כי אשתי תמיד צודקת אבל בכל זאת קיבלתי עוד הוכחה כזו.

זהו ספר נפלא בו חוזר מאיר שלו את זכרונות הילדות שלו ואל בני משפחתו שכבר אינם: הוריו, סבו וסבתו, הדודים וכן אל הימים בהם גדל בירושלים ובעקר במושב נהלל. הוא מספר על האנשים ,על מנהגיהם, אורחות חייהם, שגעונותיהם, שגיונותיהם, מאכליהם, ריחותיהם ואפילו על חיות הבית. זהו סיפור על משפחה האוהבת מילים וסיפורים אך גם זהו סיפורה של מדינת ישראל בשנות ה-50 וה-60. אמנם לא גדלתי כאן בשנות ה-50 אך את כדי החלב והבלוקים של הקרח עליהם כותב שלו, אני זוכר משנים מאוחרות יותר. היו אלו ימים בהם עדין דברו על ציונות וחלוציות.


מכל הדמויות אהבתי במיוחד את סבתא טוניה, אולי מפני שגם לי היתה סבתא שכבשה דגים מלוחים אשר טעמם זכור לי עד היום, וגם היא היתה פתוחה במיוחד בכל מה שקשור ליחסים שבינו לבינה, ממש כפי שמספר מאיר שלו על סבתא טוניה.


סיימתי את הספר עם חיוך גדול, כי הרי לא ניתן שלא לחייך למקרא הסיפור על אביגיל והסוויפר של סבתא אשר את שמו צריך לבטא "בריש רוסית מתגלגלת וביוד רוסית עמוקה".


אסיים באחת הפסקאות הקסומות מתוך הספר:

"אני זוכר כילד שההורים שלי היו אוכלים ארוחת ערב פשוטה של סלט ירקות וחביתה, אימא שלי הייתה מכינה את הסלט בתוך קערה גדולה על השולחן, וכל אחד היה מוריד לו לצלחת מתוך אותה קערה, כלומר כולם קיבלו אותו סלט. אבל בכל ארוחה אני הייתי מבקש מאימא שלי לאכול קצת סלט מהצלחת שלה כי היה לו טעם אחר."


נוח בשלום באדמת נהלל מר שלו, אני כמובן אנסה שוב את ספריך האחרים.

האמא של אשתי אפשר להגיד עליה שלא היתה חולת ניקיון. אפשר אפילו בלי להגזים להגיד שהיא היתה ההיפך יעני אצלה לא היה סתם מלוכלך. היא היה אצלה טינופת. שהיית בא אצלה איפה ששמת את היד שלך היה נדבק בה משהו. עכשיו אני בבית שגדלתי היה מבריק יעני היית יכול להסתרק בברזל של הידית של הדלת ואפילו היית יכול לאכול מהרצפה מרוב שנקי אז היה מפריע לי מאד מאד מתי שהיינו הולכים אצל האמא שלה. שהילדים היו קטנים לפני שהיינו נכנסים הייתי אומר להם אל תיגעו בשום דבר שמה ואל תכניסו יד לפה שלכם שהאמת פחדתי על הבריאות שלהם.

הכי קשה היה אם היתה רוצה שנשב נאכל אצלה. מצד אחד אני לא יכול לא לכבד אותה יעני לא יכול להעליב אותה ומהצד השני אתה יודע שאצלה המחבת הולך מהגז ישירות לארון בלי שיעבור עליו שטיפה כמו שצריך. אני לא אומר שלא היה טעים האוכל שלה אבל רק מהמחשבה שיש אצלי בראש הייתי בולע בכוח ומנסה בלי להרגיש את הטעם שלו העיקר שיעבור.

זה לא היה בימים שהיה האלכוג'ל מפורסם כמו עכשיו אבל איך שהיינו יוצאים הייתי חונה רחוק בשביל שלא יראו שלפני שיכנסו הילדים לאוטו הייתי מעביר להם סמרטוט על היד בשביל שנשמור על הריפוד שאחר כך אני צריך לקחת אנשים.

המזל שהבת שלה לא יצאה כמוה שאני לא יודע איך הייתי מסתדר איתה אם היתה כמו האמא שלה. אני אין לי בעיה לעזור בנקיון כמה שצריך אבל לא יכול לחיות בתוך טינופת.

עכשיו כל זה שאני מספר לכם את מי זה מעניין? אולי רק אלה שמכירים את המשפחה שלנו או באים אצלנו בבית או אולי אחד שאצלו גם היה בדיוק הדבר הזה. מאיר שלו בגלל שהוא מפורסם הוא יכול לספר כאלה סיפורים על הנונה שלו ועל המחלת ניקיון שלה וישימו את זה בספר אפילו שלפי דעתי זה כמו שיש לך ספר זכרונות. אז אולי זה מעניין אחד שחי בזמנים של הספתא שלו וזה מזכיר לו את החיים של פעם אבל בשבילי זה היה בסך הכל כמו שקליינט במזל שלו נכנסנו בפקק ובשביל להעביר את הזמן ושלא ירגיש במונה מספר לי על המשפחה שלו.

משפחה היא הדבר החשוב ביותר.
זה מה שאני הבנתי לאחרונה. אף אחד לא יתמוך בך כאשר תהיה במשבר.
כולם ילכו ויבואו אבל משפחה תמיד תישאר.
אני חווה לאחרונה משבר בכל החזיתות. גם החזית הבריאותית וגם החזית המשפחתית- לצערי, אבי לא מרגיש טוב. שוב.
הוא בבית חולים.
אני מרגישה שאני קורסת תחת הנטל. אני מרגישה לבד מאי-פעם.אני גם מרגישה שבמובן מסוים אני לא הקלתי על אבי, ואני כל כך מצטערת על זה. אף אחד לא יהיה שם בשבילי כמוהו וכמו המשפחה הקטנה שלי. ואני עדיין תוהה כיצד הדברים מתרחשים במהרה, אתמול עד הערב הוא עוד היה בסדר, אבל החולשה, הכאב הכללי, לא נתנו לנו מקום לספק, החלטנו לא לבזבז זמן.

הספר שלפנינו עוסק במשפחה, על משפחה על כל גווניה, על סבתא אחת טוניה, חולת ניקיון, שאורבת לאבק וללכלוך על כל צעד ושעל, ונכדה מאיר שלו מתאר אותה בצורה הומוריסטית, נוגעת ללב ואוהבת, בעיקר אוהבת.

זהו ספר למדאובי הלב, זה ספר להנעים איתו את הזמן ולהקל. זהו ספר להעניק למתנה, להקל מספר שעות על אדם אחר.
ספר קטן אבל גדול, גדול בתחושות שהוא יוצר, בכאב, גם אם זמנית, שהוא מפוגג. לקרוא אותו פעם שניה, בעותות כאלה, היה מנחם, גם אם במעט. יוצר לך בועה זמנית של שפיות בעולם של אי-שפיות.

#
אל הספר החינני הזה הגעתי דרך השלילה. קראתי התייחסויות לא מחמיאות עליו והסתקרנתי. הספר הוא "מאיר שלוי" לכל פרטיו ודקדוקיו: ליתר דיוק – פרטי ודקדוקי הספרים שלו שאהבתי. דהיינו "לא רומן". כי את הרומנים שלו לא אהבתי.

הספר הוא ספר זכרונות העוסק בבני משפחתו של שלו, כפי שנתפסו על ידו כילד ונער, ובמיוחד בסבתו - אשה יוצאת דופן שהיום היו, כנראה, ממליצים על טיפול נפשי (אלא אם היא רעיית ראש הממשלה). התיאורים מצחיקים ומהנים על חברה שהיתה פה ונכחדה. הם העריכו עבודת-כפיים, הסתפקות במועט, התנשאו על שכניהם בזכות אידיאלים ולא בזכות ג'יפ חדש בחנייה... המידרג היה ככה: אנשי נהלל – חקלאים עובדי אדמה - נמצאים בראש הפירמידה. מתחתם נמצאים מושבניקים אחרים בעמק יזרעאל תחילה, ואחריהם בשאר המדינה. עירוניים בורגנים נמצאים אי שם למטה. ובסוף - מגרדים את התחתית - עירונים-ממושקפים-'טלגנטים, חסרי תבונת-כפיים וכותבי-שירה, כמו שהיה אבא של שלו, שלדעת חברי המושב לפחות היה לו השכל להתחתן עם בתיה'לה האהובה ובזה הוא הוסיף לעצמו כמה נקודות זכות.

הסיפור הפרטי של משפחה פרטית לא תמיד מעניין וגורם הזדהות. הדוגמה שעולה בדעתי היא הספר "מוות במשפחה" של קרל אובה קנאוסגורד (שלאחרונה זכה למאמר מפרגן בניו-יורקר בו הוגדר "גדול הסופרים החיים היום", לא פחות). זה ספר קפוא, העונה לאותו תיאור כמו "הדבר היה ככה": זיכרונות ילדות, סיפורים קטנים שאינם מתגבשים לרומן. הוא לא איפשר לי הזדהות ואמפתייה בגלל מחסור מוחלט וסופני בחום ובהומור. לעומתו "הדבר היה ככה" כולו מחמדים, כתוב בתועפות הומור ובעברית משובבת נפש, מתובלת בניבים ייחודיים. זו לא הסבתא שלי (תודה לאל על חסדים קטנים...) (לכן) צחקתי מההתנהגות, חייכתי בסיפורים על החיים במושב, על החקלאים שאין להם זמן לצאת לחופש אבל יש להם המון זמן להתווכח על מי אמר מה למי ולהדגיש ש"הדבר היה ככה!" היוצאים למלחמת חורמה במכחישי הזיכרון הפרטי שלהם. חייכתי גם למקרא סדרי העדיפות שהיו פה פעם – שגרמו לאמא של שלו להחרים את משחק המונופול, המעודד ספסרות ורווחי הון... אח, האידיאליזם שנפטר בדמי ימיו.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה - אומללה בדרכה שלה". את המשפט המוטעה והמטעה הזה מצטטים לרוב. כי טולסטוי אמר אותו, ואם הוא אמר, המשפט בטח נכון, לא? לא. אין משפחה דומה לרעותה. מאושרת או אומללה.
נהניתי מאד מהספר הזה שהזכיר לי פיסת מציאות שהתקיימה פה פעם, ועם כל הגיחוך, האבסורד והעקשנות שבה – קל היה לאהוב את תמימותה. אין ספק שאנחנו חיים היום חיים טובים ונוחים יותר, ומותר לנו להשתולל קצת מחוץ לתלם. מותר לנו לטפח אישיות (אגואיסטים!) ואפילו לעשות מניקיור, רחמנא ליצלן. אבל את תחושת ההשתייכות הזו ל"כלל" הצודק, את ההרגשה המספקת שאנחנו מתנהגים בדיוק כמו שצריך, שהסכמת הכלל היא שלנו בצדק ואנו רוחצים בשביעות-רצון וסיפוק – תחושה זו נעלמה כנראה שלא על מנת לשוב.

ספר לכאורה אוטוביוגרפי. נהניתי ממנו בטירוף ולאחר שקראתי אותו עכשיו אחרי מותו שמעתי אותו בתוכנת הספרים המדברים בהקראתה המדהימה
של רבקה מיכאלה.
תארו לכם את סבתה טוניה בחיקוי המושלם ובאינטונציה של רבקלה מלכת החיקויים עוד מימי ניקוי ראש מספרת את הספר.
כל כך יפה , כל כך מרגש לשמוע על חלוצה שהיא לא לגמרי מאוזנת אבל מחיה כל כך את התקופה
ובמקום סתם כפר וייבוש ביצות אתה מקבל חוויה מטורפת של חיים אמיתיים בימי העלייה השנייה והשלישית על המורכביות
שלהם ולא רק על האידיאליזם והסגפנות ובסוף הלק שבצפורניים בתחילת הסיפור הוא הבסיס לפסגת החלומות בהמשך ( לא אמשיך בכדי לא ליצור ספילר
לסיכום ממליץ בכל לב באהבה

"הדבר היה ככה": התענגתי על כל רגע, על כל משפט, על כל מילה. זה מה שאני יכולה לומר. פשוט כך.
לקרא את הספר הזה היה כמו לשכב מתחת לעץ יפהפה, להסתכל על הגזע, על כל התפצלויותיו, להריח את ריחו וליהנות מצלו. זאת הייתה החוויה שלי. ככה הוא בנוי ומרגיש: סיפור מרכזי המכיל בתוכו סיפורים קטנים שמתפצלים ממנו, וכל אחד הנאה צרופה בפני עצמו.
הרגשתי את האדמה ואת החוויה של ראשית ההתיישבות דרך השפה היפהפייה והניואנסים הקטנים הכל כך "מאיר שלויים".
אגב, את מאיר שלו הכרתי דרך "עשיו" (כבר כתבתי על החוויה הזו בביקורת אחרת), ולא הבנתי על מה כל כך מתלהבים ממנו. זה היה לפני זמן רב, הייתי עולה חדשה, אולי משום ששפת העברית עדיין הייתה חדשה עבורי ולא הבנתי את היופי שבכתיבתו. בכל מקרה, אני חווה עכשיו תיקון לגביו בפעם השנייה.

עוד סתם אחד. בתוך רשימת הסתמיים שאני נתקלת בהם לאחרונה.
עוד אחד שאני באה אליו בציפייה, כי הסופר וזה..
ושוב, אכזבת סתם.
סוג של סיפור משפחתי שראוי להסתובב בתוך המשפחה קטעים קטעים בשיתופי וואטאפ או דומה בימי שישי לעת ערב,
את הקורא שמחבב את סיפרי שלו (רובם ככולם סיפורי משפחות אבל כאלו ששפתיים ישקו) בא זה ומייתר עצמו.
נו, מצחיק ומעציב? לא ממש. סיפורי סבתא משפחתיים פנימיים - כן, נחמד למכיריה.

ספר משעמם, מונוטוני
הספר מגולל את סיפור חייה של הסבתא טוניה, שסובלת מאובססיית הניקיון, ויש לה תמיד הנחיות נוקשות וחד משמעויות עם בני משפחתה במיוחד בכל מה שקשור לארגון וסדר, ביום מן הימים שולח לה האח של בעלה אהרון שואב אבק מאמריקה, וכל הסיפור למעשה נע סביב אותו נושא.
למען האמת, הרעיון הוא די בנאלי, יתרה מזאת יש הישנות של נושא השואב לעיתים קרובות, מה שמפחית במידה רבה את הנאת הקריאה וההתחברות לספר.
לעניות דעתי, ההתייחסות לספרים האחרים שלו הייתה מיותרת וגרמה לקטיעת רצף החשיבה, והשתלשלות האירועים, והוא מתאר בפרוטרוט את משפחתו זה היה מאוד מייגע.
לנוכח העבודה, שמדובר בסופר מאוד מוכשר ומוערך, ציפיתי להרבה יותר, קצת אוכזבתי מהסגנון.

לכל משפחה יש את הזיכרונות שלה. את הסיפורים מימי הסבא והסבתא, את הבדיחות השחוקות שמצחיקות כל פעם מחדש, את הטעמים, הניחוחות, המלים והביטויים המיוחדים רק לה. בכל הרומנים של מאיר שלו עד כה מסופרים תולדותיה של משפחה. מתברר, כי רבים מהסיפורים והאנקדוטות אודות גיבוריו שאובים מצור מחצבתו – מהבית ומהמשפחה, מהסיפורים אותם ינק כילד, עיבד כנער והמשיך וטיפח כאדם בוגר. הסיפורים האלה מצאו את דרכם אל יצירתו, שם פתח שלֵו פתח להיכרות שכזו עם משפחתו, בלא ידיעת הקורא.
אבל כאן מתרחש דבר אחר: "הדבר היה ככה" אינו פתח, אלא דלת רחבה, שער של ממש. שלו מכניס אותנו אל ילדותו ונעוריו, ומשתף את הקורא בחוויות המשפחתיות שלו. הסיפור קולח וזורם, משעשע ומעניין וכמו תמיד שפתו של שלו עשירה וצבעונית ומענגת.

הספר הספציפי הזה פתאום מעניק נקודת מבט אחרת על הרומנים שכתב; פתאום כתיבתו נראית אישית הרבה יותר.
ויחד עם זאת, ככל שהיא נראית אישית יותר, היא חידדה עבורי דברים שלא חשבתי עליהם במשפחתי שלי. השילוב הזה מקסים בעיני: מצד אחד קיים הסיפור הפרטי של משפחתו שלו, ומן הצד השני – התעוררו לחיים אלפי סיפורים של משפחות רבות אחרות, ואצלי – של משפחתי. בהפסקות הקצרות שבמהלך קריאת הספר ניצתו זכרוני וסקרנותי: ניצלתי את תקופת החגים כדי לברר כמה וכמה סיפורים ואנקדוטות משפחתיות. וכך סיפורים ששמעתי צפו ועלו, שחזורים ניסו לתפוס את מקומם, ערבובי גרסאות וחילופי זמן ומקום שימשו בערבוביה. כך זה מתחיל וכך זה נמשך תמיד: עוד סיפור, ועוד אחד, וויכוח ודיון האם הדבר היה ככה או לא היה ככה... כנראה שככה זה – "הסיפור, כמו שאמרתי, סיפור אמיתי, גיבוריו אמיתיים ושמותיהם אמיתיים. אבל כמו לכל אחיו במשפחתנו, גם לו כמה גרסאות, ובכל אחת מהן הפרזות ומחיקות ותוספות ושיפורים..."

אחד הדברים המעניינים בספר הזה הוא התנועה שבין הזכרון והשכחה, בין המיתוס המשפחתי לבין מציאות, בין הדמיון לאמת. ובסופו של הספר, אינך באמת יודע מה התרחש במציאות, והאם באמת "הדבר היה ככה". אבל זה לא חשוב בעצם: מה שחשוב הוא הסיפור, המספר והמאזין ומה שנוצר ביניהם. כל השאר – בטל.