ביקורת ספרותית על חמור מאת סמי ברדוגו
ספר טוב

---

לאחר החוויה הלא פשוטה בקריאת ספרו הקודם של ברדוגו 'כי גי', ניגשתי ל'חמור' (שזה עתה זכה בפרס ספיר) בחשש מה. אז אקדים ואומר שאני חושב שזה ספר טוב מאוד. הדברים המרשימים ב'כי גי' התגבשו ואף רבו, הספר קריא יותר, והחולשות נעשו קלות ודלילות יחסית. 'חמור' מציג מספר שבועות בחייו של רוסלאן איסקוב, גבר ישראלי כבן 50, מובטל מזה כמה חודשים, המתגורר בגפו בבית פרטי קטן ומתפורר בשולי מושב באזור אשקלון. במהלך תקופה זו הוא מאמץ בדרך מקרה חמור, ולצד זאת עובר דרך משמעותית ביחסיו עם סטיב, עולה אמריקאי רפורמי המלמד אנגלית בישיבה תיכונית בישוב הסמוך.

אז מה נותר מהדברים המעצבנים בכתיבה? ברדוגו עדיין מחוייב לניסויים בשפה העברית. נכון, שפתו מיוחדת ואישית מאוד, אבל בסופו של דבר גם מאומצת במלאכותיות שלה. לעיתים מתייפייפת בחידושי פעלים ("התייחף"), ולעיתים גולמנית וכמעט כעורה ("עולה על העצבים לנסות לתאר מה קורה איתם", "חודה השפיצי", והמשפט הלא-יתואר "והיתה כולה מסוייגת ויעני-מכילה, ודאי יעני"). ברדוגו, שמתמקד בדמויות בעלות "עומק אתני", אוהב לשים בפיהן מילים משפות האם שלהן. כשמדובר בערבית זה עוד עובד (אם כי כמעט תמיד בהקצנה פרודית וגסה), אבל משפטים כמו "יצא ממנו ריח ממש bad, הוא probably באמת נורא מבוגר" פשוט אינם אמינים בפיו של עולה מארה"ב.

ולאחר כל זאת, צריך לומר שברדוגו ברא פה יצירה נוגעת ללב בעלת מבנה מרשים ומגובש להפליא. כמו ב'כי גי', גם כאן לא מרפה ממך התחושה שיש פה איזושהי אלגוריה בעלת משמעות נסתרת. אולי זו בחירתו בתיאור קשר דווקא בין רוסי ואמריקאי, או אם תרצו מזרחי שאינו בדיוק מזרחי (קווקזי יליד אזרבייג'אן) ואשכנזי שגם הוא (כאמריקאי-רפורמי) רחוק מאוד מאשכנז הקלאסית. כמו ב'כי גי', שריפרר ל'אורח נטה ללון', גם פה מעלה ברדוגו באוב את עגנון: הפעם זהו יצחק קומר מ'תמול שלשום', שיחסיו עם הכלב בלק הביאו לסופו האבסורדי. את תפקיד בלק שאומץ בדרך מקרה מגלם פה כמובן החמור, וכמו הכלב העברי העתיק שקומר צבע על עורו את המילים "כלב משוגע", גם החמור סובל מנגעי עור צבעוניים, שמלווים את הידרדרותו. כמו יצחק שהיגר מאירופה לארץ הקודש "כדי להיבנות", איסקוב מהנדס הבניין "מהגר" מקרית ים הצפונית למחוזות אשקלון כדי "(לקום) לתחיה בארץ דרום". נשמע אולי מצחיק להתייחס כך לשני אזורים לא רחוקים בארץ קטנה כמו ישראל, אבל לאורך הרומאן ברדוגו מאפיין בעקשנות את קרית ים כמחוז חורפי קר (ע"י התמקדות בתיאור מספר ימים קפואים בנומבר 1994), ואילו את אזור אשקלון (בהווה של הספר ביוני 2018) כארץ יוקדת וצחיחה. לצד עגנון עולה פה גם ניחוח קפקאי, כאשר מגיע רוסלאן למפגש עם שוטרים או שומרים בתחנת המשטרה ובישיבה התיכונית, ומרגיש מיד אשמה סתומה וצורך להתגונן על עברה שלא ביצע.

לאורך הספר ניטווה מארג סבוך של הקשרים בין הדמויות השונות: הכתמים החולניים על עורו של החמור מופיעים גם על גופו של רוסלאן. המחלה המאכלת אט-אט את גופו של 'חמור' מקבילה למחלות של דן, אביו של סטיב, ושל ארתור, אביו של רוסלאן. היחסים בין שני האבות לבניהם גם הם מובאים במעין תקבולת ניגודית, כאשר מה שאצל האיסקובים נותר כבוש ולא ממולל, יוצא לאור אצל הסילברמנים בדרך בהירה וברורה יחסית. אפילו הקשר הטיפולי בין אב לבן מוקבל לקשר הזוגי בשתי הסצנות בהן מטפלים בפציעה באמצעות אבק שרפה (שאף הוא עצמו מהווה אקדח שמופיע במערכה ראשונה).

בסופו של דבר 'חמור' מציג מציאות רבת קושיות וממעט בהסברים. לא לגמרי ברורה היתה לי האובססיה לבן השכנים צורי ארביב. חשבתי בתחילה שאולי הוא מהווה עבור הגיבור מעין טאדז'ו טריפוליטאי, אבל בדיעבד לא נראה לי שיש הצדקה לפרשנות כזו. כך גם התקיעות המעיקה ביחסיהם של רוסלאן וסטיב, שבה ככל שהאחד מתקרב השני מתרחק. רמז למצוקה הקיומית שמחרבת את יחסיו של רוסלאן (מעבר לרגש האשמה העז שמתגלה לקראת סוף הספר) מופיע בסוף הסצנה היפהפיה במוסד הגריאטרי. ברגע אחד כאילו מצטיירת בבירור (לאחר המפגש עם חנה טכנאית הרנטגן!) סיבת המצוקה של רוסלאן ואפשרות הגאולה שלו: "ורצה לצאת מהחדר שהיה מוצף באור צח, לעזוב את כל ההרצפלד, לא לראות עוד את היופי, שהיה בשבילו ארס, נקטר רעיל". אחרי שקראתי את המשפט הזה, הבנתי אולי את פשר ההשוואה של הספר ל'זכרון דברים', אשר נדפסה על הכריכה האחורית והתמיהה אותי קודם לכן. הדמיון לחלוטין איננו לשוני. אף כי המשפט שציטטתי פה מראה שהוא מסוגל לכך, לברדוגו אין עניין בניקיון האלגנטי המוארך של השפה של שבתאי. הוא רדיקלי הרבה יותר. אם קיים קשר בין שני הרומאנים, הוא נמצא דווקא בבניית הגיבורים התלושים, המשוטטים כמתים בשבילי עולם הרגש שלהם, ואולי בעיצוב ממד הזמן הרחב. אז אתן לדברים לשקוע קצת עבורי, ובינתיים אמתין, עדיין בחשש מה, לספרו הבא של ברדוגו.

» ביקורות נוספות של עמית לנדאו
» ביקורות נוספות על חמור