ביקורת ספרותית על וידויה של מסכה מאת יוקיו מישימה
ספר מעולה

---

ספר קשה ומוזר, מכאיב, מסרב להתפענח. באהבתי העזה אל מישימה ניסיתי לקרוא אותו כמה פעמים בתרגום לאנגלית, ובכל פעם עזבתי אותו כשאני לא מבינה בדיוק מדוע. חשבתי שאולי האנגגלית קשה לי. הפעם קראתי אותו בעברית, בהפסקות, בתוך חודש. היו פעמים שהכרחתי את עצמי לחזור אליו. הגעתי אל הפסקאות שבהן נתקעתי בפעמים הקודמות והבנתי שזו לא השפה. הוא פשוט עורר בי יותר מידי. מה בדיוק, אני עוד לא יודעת. כל מיני דברים. הזדהות? איך אפשר להזדהות עם פסיכופט שמפנט בפרוטרוט על גרימת כאב ומקנא באישה שאוהבת אותו כי היא לפחות מרגישה משהו? כאב? הוא מוצא עונג בכאב קר, מנוכר. בהלה? בהחלט. זה ספר מזעזע. גועל? גם. רתיעה מהיהירות? נדמה לו שבכתיבה הוא עורך לעצמו מעין ניתוח בלא הרדמה, אך בעצם, ממרומי שנותי (כשכתב היה צעיר יותר מצעיר בני כיום) אני רואה שאין הוא מכיר את עצמו כלל. קנאה? בטוח. הבן אדם כותב כמו אני לא יודעת מה. אולי כשמה של הביוגרפיה של צביקה פיק, מלאך או שטן. עוד לא נרגעתי ממנו. אני שמחה שקראתי אותו. השארתי בו חלק ממני.

» ביקורות נוספות של מתישהו
» ביקורות נוספות על וידויה של מסכה