ביקורת ספרותית על הים - פרוזה # מאת ג'ון באנוויל
ספר בסדר

---

באנוויל הוא בלי ספק כותב מיומן מאד, בעל יכולת התבוננות מופלאה וניסוחים מעוררי קנאה. הסיטואציה שהוא בונה בספר הזה מאפשרת לו להשתמש ביתרונות שלו. הדובר הוא אדם מבוגר שלאחרונה שכל את אשתו. בעקבות המשבר הנוכחי והוא חוזר לאתר נופש שבו חווה משבר קודם בנערותו. הנוכחות של האבל, כמלנכוליה וריקנות, מרכיבה את המסגרת לזכרונות העבר שהם מרבית הטקסט. יש מעט מאד מההווה של הדובר, ועד העמודים האחרונים נחשף רק שמץ מהיחסים שלו עם סביבתו הנוכחית. הוא עסוק באופן אובססיבי בזכרונות נעורים. כמעט שאין תיאור שלו. אבל באנוויל מוצא דרכים עקיפות לתאר אותו. למשל, מאחר שהוא מומחה להיסטוריה של האמנות הוא מכנה כחול קורן בשם "כחול טייפולו." אבל בעוד שאצלו הראייה מסמנת את המרחב האינטלקטואלי הנעלה, הבוז שלו כלפי עצמו, כמי שטיפס בסולם החברתי, מתבטא בחוש הריח, הוא למשל נזכר בריח העצי שעלה מריבועי העיתון בהם הוריו היו משתמשים כנייר טואלט.
הקצב הוא אטי מאד במכוון. באנוויל שולט באופן מוחלט במינון של התפתחות העלילה. בעמודים הראשונים התפעלתי מאד, אבל ההתלהבות שלי הלכה ודעכה ככל שהקריאה התקדמה. הרגשתי שבאנוויל משחק בי. הוא משהה יותר מידי את המידע החסר. בעצם המידע על ההווה הוא העלילה. זה לא טריק חדש. אבל פה הוא קצת מגזים. סיימתי בתחושה שקראתי יצירה מלאכותית. סלסולי בארוק של כותב מיומן מידי.

» ביקורות נוספות של מתישהו
» ביקורות נוספות על הים - פרוזה #