על אורות וצללים
לפני זמן מה, בישיבת עבודה, אחת המשתתפות, ענתה לשיחה מהנייד שלה. היא תרצה את ההפרעה הבלתי צפויה באמירה קצרה, זאת הבת שלי, ולאחר שסיימה את השיחה היא אמרה בעצב, אנחנו ההורים תמיד נהיה לא בסדר, ולבסוף היא שתפה ברגע של גילוי לב במשפט הסיום שאמרה לבתה: ”Sorry, אני עושה ככל שביכולתי, יש דברים שבהם הצלחתי ויש גם טעויות בחיי..."
פיסת החיים הזאת, עזרה לי להתחבר לספרה של הילה בלום, איך לאהוב את בתך, שיש לו שם מטעה, של מדריך הורות, אבל הוא למעשה אמירה מרירה, לכך שתמיד יהיו פערים בחיינו בין אהבת ילדנו, כפי שאנו אוהבים אותם, לבין האופן שלבטח הם תופסים אותה, ותמיד נלמד בדיעבד מטעויות שאותם לא ניתן לתקן, אך האם ניתן להבין ולהתפייס עם עצמנו ואיתם?
כך הוא סיפרה של בלום, נפתח בפרולוג, המגדיר את הרעיון המרכזי בספר, נטישת הבת את אימה, במה שאמור להיות חיבור חזק וכל כך מובן.
האם, עומדת ברחוב חשוך, מביטה בהיחבא, לוויטרינה המוארת בחזית ביתה של בתה בעיר זרה, ממנה נשקפים, הבת ושתי בנותיה (הנכדות), אותם היא לא מכירה כלל, תמונת פתיחה המעוררת כאב וזועקת למה?
המשחק שבלום, עורכת בין חוץ לפנים, מזכיר את הסצנות האייקוניות של הצייר, אדוארד אופר, המבטא ניגוד בין האדם המביט מהחוץ, מהחשכה אל האור הצהבהב ולאנשים בחלל הסגור כאקווריום אטום, כביטוי לזרות וניכור אין סופיים. יצירות אופר, כמו הספר, מבטאים ניסיון להבין את הצללים שבחיינו. כעת האם תחזור למלונה, ותנסה להיזכר בפיסות חיים, החל מההיריון עם בתה, דרך התבגרותה ועד לרגע שנטשה, ולשאול את עצמה במונולוג כואב ומכמיר, מה השתבש?
הספר הזה, הוא סוגה מיוחדת במינה, הוא כתוב כמו ממואר, כזיכרונות הנכתבים במבט לאחור, אבל הוא רומן בו העלילה הבדויה, מאפשרת נקודת מבט לפיסות היזכרויות, מהם בנוי הספר, חלקן קצרות, וחלקן קצרות מאוד, שנשמעות כמו אמירות ראשוניות ובלתי מלוטשות, אם כי מלוטשות לשונית. מה שהקשה עלי בתחילה להיכנס לאווירת הספר ולאמירה המיוחדת שלו.
בכך בלום, לא עשתה לי חיים קלים, היא חייבה אותי להקשיב לניואנסים קטנים, להבין את הטקסט וסאבטקסט, להשלים תמונה במקומות שבהן יש רק קרעי תמונות, כפי שמתקיים לא פעם במונולוג של אדם אל עצמו, אבל בכך גם יופיו של הספר באינטימיות אותה הוא העניק לי כקורא, בשיחה מאופקת, אך כזאת שממנה בוקעים כאבים שהחיים מזמנים לנו כהורים.
אפשר לומר על הספר הזה, שהוא על אנשים רגישים, החיים בסוג של בועה, ספריית האוניברסיטה, או סטודיו העיצוב, הם חללי הפעילות המועדפים על יואלה, האם המבקשת לבתה לאה (משחק מילים), סביבה מוגנת, שלעתים הופכת לחונקת ומנותקת מסביבתה, המונעת מלאה לגבש את זהותה.
יש בספר אמירות המפליאות לבטא את כאב האם בצורה כל כך מדויקת ומזוקקת: "עזוב את זה. עשינו מה שיכולנו, תניח לנו." אומרת יואלה, לאחיו של בעלה, בשעה שהוא מנסה לומר לה שהיא בעצם טעתה באופן בו היא התייחסיה ללאה, לעתים יותר כמו בת זוג, ולא כבת. (אחד מהגילויים, כאילו האגבי של הספר)
ספרה של בלום, מעורר מחשבות בנשואים בהם הוא עוסק, זוגיות, פרידה, אימהות, הורות, והקשרים שלנו כהורים עם ילדנו, והרצון שלנו לגונן עליהם, ומעל הכול מרחפים סטראוטיפים על הורות הישראלית ושבירתם באמצעות ספרה של בלום.
ולסיום, אחד ממשפטיו המופלאים של הספר: "כשהיינו רק שתינו, לאה ואני השתקפנו זו לזו בדיוק כהווייתנו."
