ביקורת ספרותית על איך לאהוב את בתך מאת הילה בלום

---

"לא, זאת היתה מניפולציה". כך אומרת נועה (הבת) ליעל (האם) בסדרה "עוד ניפגש". זה כבר הפרק האחרון בתוכנית, אחרי שנים של נתק וכעס ואז תהליך פיוס והעברת מסרים נקבעת פגישה והן מתחילות לדבר. לא עוברות שתי דקות ונוצר הקונפליקט הראשון, נועה מאשימה את יעל במניפולציה ויעל צריכה לצאת, להירגע, ולחשוב מחדש.

כבר סיפרתי כאן שאני במחקר ספרותי על יחסי הורים וילדים בוגרים ובעיקר על יחסי אימהות ובנות. למה זה כל כך מסובך? דברה טאנן, מחברת הספר "ככה את יוצאת מהבית?" אומרת שזה מסובך כי זו מערכת יחסים בין שתי נשים ונשים זה תמיד מסובך, ועוד מסתבך כי אחת מכירה את השניה מרגע הלידה שלה ולאורך כל חייה. היכרות כזאת יוצרת קושי של חיבור ונפרדות וצורך בהגדרת גבולות ועוד הרבה בעיות אחרות שקשורות בהיכרות העמוקה שלהן ובמוניטין שההתנהלות הציבורית של האחת מטילה על השנייה.

הספר "איך לאהוב את בתך" מתחיל בתיאורה של סבתא העומדת ברחוב בעיר הולנדית קטנה ומציצה לבית שם נמצאות נכדותיה, אלה שעד כה לא ידעה על קיומן. מכאן הספר מתנהל בסוג של יומן או ממואר בידיוני שבו הדוברת מספרת על מערכת היחסים שלה ושל הבת שלה ובמה שהביא אותן עד כה - איך קורה שבעוד היא בטוחה שביתה לאה מטיילת במזרח הרחוק, ושולחת דרישות שלום מתאילנד וממקומות נוספים, למעשה היא מתגוררת במשך שנים בהולנד, עם בן זוג הולנדי שמשמש כמורה לתיאטרון ומגדלת שתי בנות. יש לה טלפון ואמצעי קשר נוספים, אבל היא לא טרחה ליידע את אמא שלה. אז איך קרה, שמיחסים כל כך טובים של אם ובת הגיע נתק כזה גדול? זו למעשה התעלומה שבבסיס הסיפור.

ועכשיו הפוגה מתודית לשאלה ספרותית: איך אפשר לדעת את שם הגיבור הראשי בספר שנכתב בגוף ראשון? זו בעיה של הרבה כותבים, ותמיד מוצאים את הטריק לתאר איזה מישהו ברחוב, איזו שכנה, איזו פקידה בבנק שפונה לגיבור בשמו או מבקשת ממנו להזדהות. כי אחרת אין סיבה שאדם יציין לעצמו סתם ככה את השם שלו. ואכן הרבה דיבורי ספרים בגוף ראשון נותרים חסרי שם בעיני הקורא. אז כאן הטריק הוא אחר, אבל הוא נדרש.

יואלה, בת יחידה לאימה, שגם היא בת יחידה לסבתה, אלמנה של מאיר המבוגר ממנה בשנום רבות, ואם לבת יחידה בשם לאה. תשתמשי בחלק מאותיות השם שלך ותיצרי מהן את השם של הבת שלך. מה כבר יכול להשתבש?

ובכן, מהרגע שהשמות נודעו הקורא יכול להבין מה עלול או עשוי להשתבש, ועובדה שהשתבש שכן הספר פותח בגודל השבר, ומשם עובר בפרקי-פרקונים קצרצרים לתקופות שונות בחייה של יואלה ובחייה של ביתה לאה, סצנות שהולכות רצוא ושוב ולא על פי סדר כרונולוגי. למה הילדה הכוכבת בחרה לשחק בתפקיד משני ושולי בהצגה, ולמה היא האשימה את המורה שלה בזה ולא סיפרה דברים כהוויתם? למה היא הפסיקה להביא חברות הביתה? ומה באמת קרה מול דניס? כל זה מובא בצורה מהורהרת, מודעת רק למחצה, ותוך שילוב רפרנסים ספרותיים של מרגרט אדווד ואליס מונרו, כי הכותבת היא אישה בעלת חסרונות ולקויות רבות, אבל לקרוא היא אוהבת.

לא הכל מושלם, ולא הכל אמין. סצנת המפתח, המוקד המרכזי לכאורה של המשבר בין האם לביתה, היא סיטואציה שלא נשמעת הגיונית למי שמכיר את מערכת ההחינוך הישראלית. גם ההקבלה של "עין החתול" לסיטואציה של לאה היא הגזמה שבעיקר מתאר את רמת הנוירוטיות של יואלה האם. אבל מילא. זה הספר השני של הילה בלום, וכמו הראשון הוא עוסק במשפחה וביחסים בתוך המשפחה, כמו הראשון מופיעה בו דמות בשם דניס, כמו הראשון הוא נכתב בארץ וקורה בארץ אבל נראה כמו משהו מחו"ל, שם גם מתחולל המשבר העיקרי. הוא נוגע לכולם, כי איפה אין משפחה ומערכות יחסים, אבל בעצם נראה מרוחק כך שקל לומר "לי זה לא יקרה" או "אני לא כזאת". אפשר לקרוא, למי שמתעניין כמוני ביחסי אימהות ובנות, אבל לא חובה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על איך לאהוב את בתך