ביקורת ספרותית על קרוב לבית מאת קארה האנטר
ספר בסדר

---

בבית משפחת מייסון - אחר צהריים קייצי ותמים לכאורה, אם כי עסוק מהרגיל מפני שבערבו תתקיים אצלם בחצר מסיבת תחפושות לרגל סיום שנת הלימודים. במוזמנים: המשפחות מהשכונה, וחשוב לה (לשרון, אם המשפחה) להרשים את משפחות השכנים, המשכילות והאקדמאיות נורא (כן, נורא) מבחינתה, ולנסות להרגיש שווה. באחר הצהריים התמים לכאורה נעלמת דייזי בת השמונה.
דייזי וליאו אחיה בן העשר הם ילדי משפחת מייסון, משפחה רגילה לכאורה המתגוררת באוקספורד, העיר האוניברסיטאית השלווה.
עוד משפחה 'רגילה'.
כאן מתחיל ומכאן זורם הסיפור - מותחן פסיכולוגי - עד לפתרון תעלומת היעלמה של דייזי.
הוא לא מתוחכם דיו, הסיפור. די בתחילתו ניתן לשער את סופו. אין בו את הטוויסטים האלה שעושים את הכייף בלונה פארק המותחנים השווים.
והדמויות - ברובן מצאתי נקודת תורפה - קלישאתיות. תיאור התנהגותן גם תיאור המראה שלהן - מפעילות אצל הקורא כמו בהגשה את האמפתיה והחמלה או ההיפך את הכעס וחוסר האמפתיה, או שחור או לבן - כמעט ואין בדמויות אפורים.
ועם כל האמור הסיפור הוא נחמד וזורם, וגם מביא עוד נקודה - השפעת הרשתות החברתיות. משולבים בו קטעים שלמים של שרשורים יומיים, בטוויטר, בקבוצות שנפתחו בעקבות היעלמות דייזי - שרשורי תגובות, שיתופי פרסומים, ניתוחים, מסקנות, דעות וכן הלאה - העוקבים אחר הפרשה והתפתחויותיה.
אז עולה הנקודה עד כמה יכולים הלך הרוח ברשתות החברתיות, הדיונים בהן, האמירות, ה'קביעות' - להשפיע על חוקרי פרשה מסוג זה ועל תוצאותיה.

» ביקורות נוספות של אנוק
» ביקורות נוספות על קרוב לבית