ביקורת ספרותית על משכילה - סיפור אמיתי מאת טארה וסטאובר
ספר טוב

---

#
תמיד תהיתי על מניעיהם של אנשים שכותבים אוטוביוגרפיה. אני יכולה להבין, בערך, את אלה שכותבים ביוגרפיה. הם נתקלים בדמות יוצאת-דופן, מעריצים או סולדים ממנה, אוספים מידע ופורקים אותו על דף. אפשר להבין. אבל איך אדם מחליט שהסיפור שלו צריך להיות נחלת הכלל, ובעיקר – למה הוא חושב שהוא זה שיכול לכתוב את הסיפור - למרות שיש להניח שלא היה מנסה לצייר, לרקוד או להופיע בפני קהל, אם לא היה לו כישרון לזה.

טארה וסטאובר היא הבת השביעית והצעירה במשפחה מורמונית החיה על הר באידהו. האב הוא בעל הפרעה נפשית (שלא אובחנה רשמית). הוא מתפרנס ממכירת גרוטאות-מתכת ומעט בניה קלה. הוא מורכב מאדיקות דתית – השואבת מכתבי הקודש, לימודי הדת, תיאוריות קונספירציה אפויות-למחצה וחשדנות כלפי כל מה שלא קיים בכתבי הקודש. התקפי הפרנויה שלו מביאים תיאוריות והתנהגויות שיכולות להצחיק, להדאיג או לסכן – תלוי את מי שואלים.
שלושת הבנים הראשונים של המשפחה עוד הלכו לבית הספר וטופלו (כנראה) על ידי רופאים. אבל באחד מהתקפי החזיונות והחשדנות שלו, הוציא אותם אביהם מבית הספר. הארבעה שנולדו אחריהם – שני בנים ושתי בנות – כבר גודלו "מלא-מלא" על ידי התיאוריות של האב – על הנזק הטמון ברשויות, הסוציאליסטים הליברלים מקליפורניה הזוממים נגד אנשי אידהו ההגונים, סוף העולם מתקרב ומוכרחים לאגור מזון ומים ולהתכונן לקרב (כלי נשק נקנים ונקברים באדמה, כולל טיל כתף...) טיפול רפואי קונבנציונלי או חינוך מסוכנים למאמינים ואסור להשתמש בהם. האל ומלאכיו ידאגו למאמיניהם. וסטאובר מספרת סיפור מצמרר על תאונות ופציעות חמורות שצריך היה להחלים מהן לבד, על התנגדות לכל השכלה באשר היא. למרות שהמשפחה מתקיימת בצמצום, הם אינם רעבים, לא מכים אותם (אם כי ההורים אינם מונעים בשום דרך אלימות חמורה של אחד מצאצאיהם כלפי טארה ואינם דואגים בשום דרך לבטיחות הילדים) יש גג מעל ראשם. החינוך שהם מקבלים מאדם חולה ואובססיבי, אינו מאפשר להם להתמודד באופן יעיל עם עולם בלתי מוכר.

החלק הראשון של הספר גולש למונוטומיות וחזרתיות על הסיפורים שוסטאובר זוכרת (וחלקם שהיא לא זוכרת אבל הם סופרו במשפחה עד שהפכו לעובדות) הסיפורים חוזרים על עצמם בתוכן שונה, מתרכזים בבוחן המציאות הלקוי של האב, שילדיו ואשתו שבויים של תפישת המציאות הבעייתית שלו. ככל שהסיפור מתקדם הוא הופך מעניין יותר.
מאחורי הסיפור הפרטני על דרכה של צעירה מבערות להשכלה מסופר עוד סיפור, אפל ומצמרר יותר. הדת המורמונית ותפישות מיגדריות העומדות מאחוריה, הופכות כל אשה באשר היא לנחותה. לא מדובר רק על פוליגמיה (שאמנם נדחתה על ידי ראשי הדת אך תשוב במלוא תפארתה בגן העדן... משהו בסיגנון 70 בתולות הממתינות למאמיני האיסלם) מדובר בתפישות מיגדריות שמרניות, הנטועות במאה ה- 19, המתקיימות, לפחות לפי הספר הזה, אצל מאמיני הדת המורמונית. מכאן אפשרות אלימות כלפי האשה והילדות, אם אינן מצייתות, לדעת הגבר, לכללים הנוקשים בדבר "צניעות", "התנהגות נשית", "אימהוּת" ועוד תכנים מיגדריים. מורמוניות אינה, כמובן, הדת היחידה המגדירה נשים כנחותות אבל הגישה הזו בתקופה הנוכחית, לגבי אשה/נשים שחיות במדינה מפותחת לכאורה, מטרידה ולפעמים מבעיתה.

ומה אני אומרת? השכלה עוזרת לייצר סדר בעולמו של האדם, מרחיבה את אופקיו, מאפשרת לו יותר בחינת אפשרויות ובחירה. אבל השכלה אינה יכולה לשנות את הסוציאליזציה, השקפת העולם שנוצרה עם גדילתו בסביבה בה גדל. וסטאובר התמודדה עם קשיים רבים כדי להשיג את מה שהשיגה לבסוף. אבל את הרגשת השלמות לא השיגה וכנראה לעולם לא תשיג, למרות התארים וההישגים.

לספר ליקויים ספרותיים רבים אבל יש בו כנות בסיסית והוא גרם לי לתובנות. בזכות זה הוא זכה בכוכב הרביעי.

» ביקורות נוספות של yaelhar
» ביקורות נוספות על משכילה - סיפור אמיתי