משכילה? כן, אבל קודם בורה ואיזו בורה.
טארה וסטאובר, מחברת הספר על חייה, היא בת למשפחה מורמונית, הדוסים של אמריקה. סוג של מנותקים מכל דבר, אבל מכל דבר. האמונה שלהם קיצונית, הניתוק שלהם מסוכן עד מוות ואפילו הלימודים הגבוהים שלהם נעשים באוניברסיטה "שלהם".
הספר מחולק לשני חלקים, הראשון לפני יציאתה של טארה ללימודים בגיל 17 לאוניברסיטה ולאחר מכן. החלק הראשון כולו תחת שלטונו של האב, שלפחות עד שנת 2000, הזמן בו העולם יחדל מקיומו הנורמלי בשל חוסר יכולתם של מחשבים לעבור מ-1999 ל-2000 בקלות ובבטחה. גם אצלנו יש קשקושים כאלה ואנחנו מתייחסים אליהם בסלחנות. אבל במשפחת וסטאובר אין הנחות וכל עוד הילדים קטנים, שלטון האמונות הפרנואידיות מוחלט. המשטרה רק באה להזיק, בבית ספר מלמדים שטויות, השכלה אינה פרנסה, הרפואה אינה מדע ונשים בלבוש מודרני הן זונות.
האב עוסק בהפרדת מתכות למכירה בחצר שכולה גרוטאות, גרוטאות של מכוניות בפרט וגרוטאות מתכתיות אחרות בכלל. כולם כולל כולם עוסקים בהפרדקת חלקי המתכת, מרבים להפצע באופן חמור ומניחים לאלוהים לרפא אותם. האם הופכת למיילדת עם הזמן ומתפרנסת מזה, כמו גם פרנסה מצמחי מרפא והומאופתיה.
האח הגדול ממנה טיילר עוזב את הבית ללימודים לא לפני שנפצע פצעים לא קלים בתאונת רכב אחת מכמה תאונות, לא בהכרח תאונות רכב. אח אחר, שון, נפצע בראשו לאחר נפילה ממלגזה לא בטיחותית. כך ממשיכות התאונות והפציעות החמורות, אבל האב מעודד להמשיך לעבוד, האם ממשיכה לרפא כמיטב יכולתה, לא תמיד זה עוזר. טיילר עוזב את המהומה המשפחתית הזו להשכלה נאותה ורגועה.
יהיה זה טיילר שיחזור מדי פעם לבקר ולעודד את טארה להבחן כדי לנסות להתקבל לאוניברסיטת בריגהם יאנג המורמונית בטענה ובתואנה של חינוך ביתי מחוסר מסמכים אחרים. טארה אכן מתקבלת לאוניברסיטה רק כדי לגלות בורות בסיסית עמוקה, אבל להתחיל חיים חדשים באוניברסיטה ייעודית למורמונים. היא מגלה שלא תמיד כולם שם אדוקים.
אבל איכשהו מצליח לה בלימודים למרות הבורות שלה, ומצליח לה באהבה עם צ'ארלס המורמוני המתקדם יותר ממנה. ולרגע אסור לשכוח את הבית ממנו באה: בית של בורות עמוקה בכל הנוגע לחיים מסביב ולחיים בכלל, כמו גם אלימות פיזית מצד אחיה שון, שבתורו ממשיך את האב. לא בית שהייתם רוצים לבוא ממנו, אליו או לדעת עליו. בשלב מסוים צ'רלס מודה שזה גדול עליו ומודיע לטארה שהיא חייבת לצאת מזה.
והיא יצאה, יצאה בגדול.
תיכון לא סיימה, בבית ספר כלל לא ביקרה, בבריגהם יאנג סבורים שהיא מבריקה. אביה אחרי תאונה בה נשרף חלק מגופו, אמה מקבלת את השליטה בבית ובעלת עסק תרופות מצליח, וטארה מועמדת למשלחת לקיימברידג', אנגליה. הלא ייאמן סופר ונעשה. קיימברידג' הוא מעבר לחלומותיה חסרי הצבעים, אבל אנשים חכמים מנסים לשכנע אותה שזה אכן מקומה הטבעי, מקום מלא הוד והשראה. ואם לא די בכך, גם תואר שני ודוקטורט בהארווארד.
אלא שכל זה לא די אם טארה ממשיכה להאבק בשדים מהבית, מאח אכזר ומטורף, המאיים לשכור מתנקש שיהרוג אותה והורים המגיעים לביקור במטרה להוציא ממנה את הדיבוק ולהחזירה תחת כנפי האל. הטירוף של האב הזכיר לי ספר אחר, תורת עץ הרעל. גם שם טירוף דתי קיצוני של אב מביא חורבן למשפחה.
ובסוף? בסוף חייבים להנתק כדי להשאר נאמנים.

אחד היתרונות בחברות במועדון הקוראות שלי הוא האפשרות לקרוא ספר פעם נוספת. החיים עמוסים, אנחנו ממהרים ורשימות הקריאה (למי שמתחזקים אותן) הן אינסופיות. לכן בחירת ספר שכבר קראתי לדיון במועדון הקריאה מהווה אפשרות לחזור שוב לספר בעיניים חדשות.

הקריאה הראשונה שלי של הספר "משכילה" מאת טארה ווסטאובר התמקדה בעיקר בפן החברתי, דתי, ומגדרי. החיים ההזויים/מוטרפים של טארה, אחיה ואחיותיה במסגרת משפחתית של הורים שחיים מחוץ למסגרת "off gridders" כפי שהם מכונים בארה"ב. אנשים שדוחים את השילטון הפרדלי, ביחד עם הטכנולוגיה, החינוך הציבורי, המדע ורפואה. הם מתפרנסים בקושי מעבודות שחורות, לא רושמים את ילדיהם כשנולדו ומתכוננים באובססיביות ליום הדין הקרב ובא. כל זה, בתופסת קורט מורמוניות מיזוגנית וקמצוץ של מחלת נפש בלתי מאובחנת, וקיבלנו סיפור מרתק על ניסיון להיחלץ ממשפחה מעורערת/כת חונקת.

בקריאה השנייה בעיקר הבחנתי בתופעת ה"גזלייטינג" ערעור תפיסת האמת והמציאות של טארה ע"י משפחתה. יש כאן מקרה קיצוני ומתועד של הורים נרקסיסטיים, בעיקר האב, בשיתוף פעולה מלא של האם,אח מתעלל וכמה אחאים פאסיביים שמוציאים את טארה מדעתה וגורמים לה נזק בל יתואר ע"י ערעור מתמיד של תפיסת המציאות שלה והכחשת אירועים שקרו, תועדו ולעיתים אף נחוו ע"י עדים נוספים. אני לא חושבת שיצא לי לקרוא כזה תיעוד מזעזע של גזלייטינג במשפחה ולתוצאות ההרסניות שלו. עוד נקודה שהפתיעה אותי היא האהבה העצומה של טארה למשפחתה והניסיונות שלה לשוב אליהם, להתפייס ולהשתייך למרות כל מה שהם עוללו ומעוללים לה.

מבחינתי הספר הזה הוא חוויה רגשית מטלטלת הכתובה באופן מרשים ומלא אהבה למשפחה ולנוף ילדותה של המחברת שאולי יצאה מאיידהו אך איידהו מעולם לא יצאה ממנה.

באחד מימי לימודיה בסמסטר הראשון באוניברסיטה, טארה הרימה את ידה, וכשקיבלה את רשות הדיבור מהמרצה, היא הקריאה משפט מתוך ספר הלימוד בו קראו, ונעצרה במילה אותה לא הכירה. היא שאלה מה משמעות המילה.

המילה היתה שואה.

השקט שנפל על הכיתה היה כבד ורועם בשתיקתו. היתה תדהמה הן מצד הסטודנטים כמו גם מצד המרצה כאחד.

טארה היתה אז בת תשע עשרה. לא ילדה בת שבע שעדיין לומדת על העולם.

כי כשילדות בנות גילה הלכו לבית הספר, ואחר הצהריים לחוג בלט, או כל חוג העשרה אחר, טארה בילתה עם אחיה במזבלה. שם, תחת שמש קופחת שלעיתים שורפת, יעבדו שעות ארוכות. ימיינו גרוטאות, יאספו מתכות שאותן ישטחו במכונה מיוחדת, ואחר כך יימכרו אותן. אותה מכונה שהיתה כמו מפלצת בעלת מלתעות רצחניות תפצע אותה ואת אחיה במרוצת השנים, ואף תטיל בהם מום. ואם לא בילו את יומם באיסוף המתכות, היו עוזרים לאביהם בבניית אסמים וסככות חציר.

טארה היא הקטנה מבין שבעה אחים, היא נולדה למשפחה מורמונית אדוקה שנמנתה על הפלג הקיצוני שבהם. המשפחה גרה בעיירה הררית שכוחת אל באיידהו. אביה של טארה נמנע מכל מה שהוא ממסדי, ובהתאם לכך טארה ואחיה לא היו רשומים בשום רשומה ממשלתית. אין תיעוד של המשפחה בשום מקום וזה כמו להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת. מבחינת המדינה הם לא היו קיימים.

האב המורמוני הנוקשה השאיר את כל ילדיו בבית ולא שלח אותם לבית הספר. אם המשפחה לימדה את הילדים קרוא וכתוב, ולא מעבר לזה. לטענתו בתי הספר הם מזימה של הממשלה. אף אחד מהילדים לא פגש מימיו רופא או אחות. לטענת האב חיסונים הם דבר מיותר ומזיק, ואנטיביוטיקה - זו תרופה שיש לה השלכות מרחיקות לכת עד כדי עקרות ועוד אי אלו דברים. אֵם המשפחה שהיתה מיילדת, עסקה גם בריפוי הומופאתי, ורקחה בבית מיני משחות ושיקויים מצמחים, דבר שהתחיל כמענה לטיפול בבני המשפחה בהיעדר טיפול רפואי אחר, שצמח לעסק המעסיק עשרות משפחות ומגלגל מיליונים, מה שיהפוך את הוריה לאנשים הכי עשירים בעיירה.

הימים הם סוף שנות התשעים במאה הקודמת. האב מתכונן לסוף העולם. הוא אוגר כמויות עצומות של מזון, ומטמין במעמקי האדמה חביות דלק. דברים להם יזדקקו כשיגיע הרגע הזה בו העולם ייעצר מלכת. תחושת החרדה והרדיפה בה חי אביהם חלחלה אל חייהם, וכעבור שנים כשטארה תעשה עבודה בפסיכולוגיה במסגרת הקורס בו למדה, היא תקרא על תסמינים שהרגישו לה מוכרים, והתלבשו בדייקנות על דמותו של אביה, ואז תלמד שאביה סבל כל חייו מהפרעה דו קוטבית. והם, המשפחה שסביבו, היו אלו שספגו את הריקושטים כל חייהם, מבלי לדעת שלתופעה יש שם, ולא להאמין, אפילו טיפול.

הספר מחולק לשני חלקים. חלקו הראשון מתאר את ילדותה של טארה בחיק משפחתה, ונותן רקע עמוק על המשפחה, ובעיקר על האב הדומיננטי. החלק השני הוא עוצמתי ומרגש, ומתאר את יציאתה של טארה מהבית, התחלת הלימודים שלה (מלא כלום היישר לאוניברסיטה).

הספר הזה חשוב כל כך, וממחיש שוב ושוב עד כמה הלימוד הוא לא רק חשוב אלא הכרחי. ולא רק במובן של השכלה: תעודות וציונים, אלא במובנים הרבה יותר בסיסיים. אלו האפשרויות,, אלו הכלים שאנו רוכשים תוך כדי למידה, פיתוח החשיבה העצמאית, האפשרות לבחור. אלו כישורי החיים, כל מה שמגדיר אותנו. כשלוקחים אדם ומונעים ממנו גישה למקורות מידע הוא יהיה כמו ספוג. כל מה שתספר לו ותלעיט אותו הוא יספוג לתוכו. בהיעדר מידע אחר שיסתור את הדברים. זה לחיות בתוך בועה מבודדת. זה לחיות דרך מחשבה וקול של אדם אחר.

"מעולם לא אפשרתי לעצמי את הזכות להסס, ובה בעת לסרב להיכנע לאיתנים בדעתם. את הנרטיב שלי יצרו אחרים. קולותיהם היו משכנעים, נחרצים, מוחלטים. מעולם לא עלה בדעתי שקולי יכול להיות חזק לא פחות." (עמ' 215)

הגילוי של טארה על דברים שקרו, על ההיסטוריה של האנושות, על תרבות פופולארית - בכל אלו היא לא התמצאה ולא ידעה דבר וחצי דבר.
הרגע הזה בו היא מבינה עד כמה היתה בּוּרָה. הזעזוע שלה על השואה, על היקף השואה. הבניינים "המוזרים" שמטוסים נכנסו בהם (אסון התאומים) על שוויון זכויות, ועל מה שקדם לו.

הלימודים באוניברסיטה מקנים לטארה לא רק חוכמה ודעת. היא כל הזמן תבחן את עצמה בהשוואה לחבריה לספסל הלימודים. בהתחלה בהתבוננות בעיקר, אחר כך תשמיע את קולה בשקט, עד שיהיה יציב ואיתן דיו כדי להישמע בקול רם וצלול. וזה יקרה כשתבין עד כמה העולם אותו הכירה, עליו סיפרו לה, היה מעוות, ורק שם, בהגיעה לאוניברסיטה תלמד לעשות את צעדיה הראשונים, ולמצוא לאט לאט את מקומה בו כשווה בין שווים.

היא תפגוש אנשים שלפני שלימדו והחכימו אותה, גרמו לה קודם כל להכיר ביכולת שלה, הציבו לה אתגרים שפעם נראו לה דמיוניים, אבל היא תצליח לעמוד בכל אחד ואחד מהם. היא תעשה תואר ראשון, ותואר שני, תזכה במלגת מחקר מאוניברסיטת הרווארד, ותקבל את תואר הדוקטורט באוניברסיטת קיימברידג'.

הילדה הקטנה מאיידהו הוכיחה שאפשר לצאת ממעגל הבּוּרוּת והנבערות, והכל שאלה של רצון.

זה ספר ממואר עוצמתי ופוקח עיניים. לקרוא ולא להאמין.

מומלץ בחום.

"משכילה" של טארה וסטאובר הוא ספר מהסוג שלא רק קוראים, אלא גם מרגישים.

לכאורה זהו סיפור על השכלה. על נערה שגדלה במשפחה מורמונית קיצונית ומבודדת בהרי איידהו, לא הלכה לבית ספר, כמעט שלא ראתה רופאים, וחיה בעולם שסגר את עצמו מפני המדינה, החברה והקדמה. אבל ככל שמתקדמים בקריאה מתברר שזהו הרבה יותר מספר על לימודים או אוניברסיטה.

זהו ספר על משפחה וזה אולי מה שהופך אותו לכל כך חזק ומטלטל.

וסטאובר כותבת בכנות כמעט בלתי נתפסת על המשפחה שבתוכה גדלה: אב כריזמטי וקיצוני, משוכנע שהעולם החיצון מושחת ומסוכן, אם שנעה כל הזמן בין אהבה, הגנה ושתיקה, ואחים שמערכות היחסים איתם מתנדנדות בין קרבה עמוקה לבין פחד ממשי. ככל שמתקדמים בקריאה, מבינים שהמאבק האמיתי של טארה אינו רק לצאת ללמוד, אלא להשתחרר מן הכוח האדיר שיש למשפחה על עיצוב הזהות שלה.

וזה הדבר שהכי נגע בי בספר. כי וסטאובר מצליחה לתאר משהו מורכב מאוד: גם כאשר המשפחה פוגעת בה, היא עדיין אוהבת אותה. גם כאשר היא מתחילה להבין עד כמה העולם שבו גדלה היה מעוות ולעיתים אלים, היא ממשיכה לרצות את אהבתם ואישורם של בני משפחתה. הספר כולו נע בתוך המתח הכואב הזה: בין הרצון להיות נאמנה למקום שממנו באת, לבין ההבנה שכדי להציל את עצמך ייתכן שתצטרך להתרחק ממנו.

הכוח של הספר טמון בכך שאין כאן חלוקה פשוטה לטובים ורעים. וסטאובר אינה כותבת מתוך נקמה. להפך: גם ברגעים הקשים ביותר מורגש שהיא מנסה להבין ולא רק להאשים. דווקא המורכבות הזאת הופכת את הספר לאמין ולכואב כל כך.

יש משהו מטלטל במיוחד בדרך שבה היא מתארת את תהליך ההשכלה שלה. הלימודים אינם רק רכישת ידע, אלא גילוי הדרגתי של עולם אחר ובעיקר של האפשרות לחשוב בעצמה. ככל שהיא נחשפת להיסטוריה, לפילוסופיה ולספרות, היא מתחילה להבין שלא רק העולם החיצוני הוסתר ממנה, אלא גם היכולת שלה להגדיר את עצמה.
ולצד כל זה, הספר כתוב נפלא. בלי עודף דרמה ובלי מניפולציות רגשיות. טארה וסטאובר נותנת לעובדות ולזיכרונות לדבר, ודווקא האיפוק הזה מעניק לעדות שלה עוצמה גדולה עוד יותר.

ומעבר לכל אלו, משכילה הוא ספר שנוגע בשאלה עמוקה נוספת: מה קורה לאדם כשהוא מתחיל להטיל ספק באמת היחידה שעליה גדל? וזו כבר שאלה שחורגת הרבה מעבר לסיפור הפרטי של טארה וסטאובר.

לפעמים ספרים הם בילוי, שעשוע חביב, הסחת דעת נעימה.
לפעמים הם אוויר לנשימה.

בסקירה האחרונה שלי, על הספר "שפת אם", חשתי צורך לתת שם לחוויה הזו, שבזכותה אני לא רואה את עצמי סתם שמישהי שקוראת ספרים; אני רואה בקריאה חלק מהותי בזהות שלי.
החוויה הזו שהיא ההפך מבדידות –
לדרכי נקלע טקסט שכתבה אישה שחיה במרחק 9,000 ק"מ ממני, ולא מכירה אותי. והטקסט הזה מהדהד אותי בצורה כה עמוקה ומדויקת, עד שאפילו לא הכרתי בבדידות שחשתי עד שהוא הפיג אותה, והעניק לי לרגשותיי תוקף, ולהווייתי משמעות.

יש סופרות כאלה – שריל סטרייד, דודי סמית, עכשיו גם טארה וסטאובר, שבעיניי עושות את הדבר המרהיב ביותר שאפשר לעשות עם כישרון כתיבה: הן מעבירות רעיון מורכב בבהירות מופלאה, בקול צלול, ובמלוא צבעוניוּתן. ובמעשה זה הן מעשירות אותי בחוויות חדשות, אך גם נותנות מזור לפצעים שהותירו בי ישנות.
הן הופכות לחברות נפש.

אני חושבת שזה מה שקורה כשכישרון כתיבה פוגש אומץ. טארה וסטאובר היא אחת הנשים היותר אמיצות שקראתי. אני לא מדברת על ההחלטה עצמה, להיחלץ מהמצודה ההרסנית שבנה אביה ולרכוש השכלה, שהיא בפני עצמה מדהימה. אני מדברת על סוג אחר, חמקמק יותר של אומץ, שמלווה את הסיפור שלה מהמילה הראשונה: הכנות שבה היא משרטטת את עצמה, ילדותה, את הוריה, את כל משפחתה: מצד אחד במבט נוקב, במטרה לחשוף כל פצע שפצעו בה הבורות והאלימות והתפיסות המעוותות שבצִלן גדלה; ומהצד האחר ברוך אינסופי, ביד אוהבת. היא מכירה באמת המורכבת של קשרים אנושיים, ומוצאת את הכוח להחזיק בה.
בעיניי – הרבה לפני תואר הדוקטור – זה לבד הופך אותה לגיבורה.

בסקירה הקודמת שלי, על הספר "חוט של כסף", כתבתי שאני צריך לחזור לקצת ריאליזם ספרותי. אז בספר הזה הוא מגיע במנות גדושות.

לא אאריך בסיפור המסגרת, קודמי עשו זאת היטב. מדובר בסיפור חיים אישי הכתוב בגוף ראשון של נערה בשם טארה המתאר את חייה במשפחה מעורערת ובמציאות חיים בלתי נתפסת, ואת הדרך להיחלץ משם. מדובר במשפחה מורמונית אמריקאית שבראשה אב שחי עם הפרעה נפשית קשה (כנראה דו-קוטביות), יחד עם תפיסה קיצונית של הנצרות המורמונית. התוצאה: איש קשה, מניפולטיבי, מעין רודן משפחתי שחי בתודעה קונספירטיבית של המציאות. לצידו אֵם קצת פחות מטורפת, אבל כנועה ולא דומיננטית, ויש גם אח מטורף. האב עצמו נמנע מכל קשר למוסדות המדינה, ושולל כל השכלה פורמלית מסודרת מילדיו. מגרש הגרוטאות המקומי, על שלל תאונות העבודה המחרידות המתוארות בספר לפרטי פרטים, הוא מקום העבודה שלו, ובעל כורחם, גם של ילדיו.

לגדול באטמוספירה כזו זה לא רק סוג של מלכודת פיזית, מדובר בעיקר במלכודת מנטלית, מלכודת תודעתית. נכון, כל אדם חווה את העולם דרך עיניו, משפחתו, השקפת העולם שהקנו לו, אך לרוב האנשים יש את הסיכוי ואת היכולות להתקדם, לקנות דעת, לפתח חוש ביקורת ולרכוש תפיסה מורכבת של המציאות. כזו שמכירה בצורות חיים אחרות ונחשפת לאפשרויות מגוונות. העולם שטארה גדלה עליו הוא כמעט לא חדיר למציאות כפי שהיא, והמעט שחודר פנימה מגיע רק דרך המסננים של אביה. בדיעבד כשהיא מנתחת את האירועים, היא גם חווה קושי לברור את הפרטים הנכונים אל מול המדומיינים, או אל מול אלו שנערכו תודעתית על ידי משפחתה בצורה מניפולטיבית.

לא מדובר בפנינה ספרותית, זה לא העניין של הספר. מדובר בסיפור חיים יוצא דופן, תיאור פשוט, כמעט עיתונאי, של החיים כפי שטארה חוותה אותם, ובעיקר על הקושי האדיר, אבל גם על היכולת להצליח לצאת מתוך כלוב מנטלי, תודעתי, משפחתי שכזה. המסר המרכזי הוא כמובן, אם אתם רוצים לשחרר מישהו תעניקו לו השכלה. או במילים אחרות: מידת החופש של האדם גדלה ככל שהמחשבה שלו משוחחרת. והכוח המשחרר נמצא בידע ובתבונה. אלא שגם כאן צריך לסייג ולומר שגם בקניית ההשכלה צריך זהירות, שהרי מניפולציות קיימות כמובן בכל מקום, גם באקדמיה ובמוסדות להשכלה גבוהה, אבל זה כבר נושא אחר כמובן.

בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום הראשון של הסתו. לא בקיץ.

התלבטתי קצת בחנות כשראיתי את הספר הזה. קיבלתי שובר לקניית ספרים, ורציתי ספר לחופשה, וזה הספר שתפס לי את העין, למרות שברור כבר מהכריכה האחורית שזה לא ספר מתאים לחופשה. הוא לא מספיק קליל, אין לו את הווייבים של קריאה נכונה, הוא לא יתאים ליד הבריכה או במצפה מול נוף יפה. אבל זה היה חזק ממני ולכן גם קניתי וגם לקחתי אותו איתי. התברר בפועל שקשה לקרוא, אבל פחות בגלל הספר עצמו ויותר בגלל שכל הזמן הבת שלי והחתן שלי התחרו על הספר הזה, כך שכל פעם מצאתי מישהו אחר שקוע בקריאה שלו. ככה זה כשספר תופס את העין. בסופו של דבר הגענו הביתה אחרי החופשה ואחרי שלוש שעות נהיגה, ואני פרשתי לנוח עם הספר ביד. סיימתי אותו ומיד התחלתי מהתחלה, משום שיש דברים בהתחלה, בתיאור הילדות המוקדמת של הכותבת, שאפשר להבין רק אחרי שיש תמונה מלאה של הדברים שקרו מאוחר יותר. בנוסף, יש שם הרבה שמות, ולוקח זמן לסדר את כל ה"אחי" הזה לכלל תמונה הגיונית של מי בטובים ומי ברעים.

משכילה הוא סיפור אוטוביוגרפי של הכותבת על ילדות ונערות באיידהו בתור הבת השביעית והצעירה במשפחה שירדה "מחוץ לגריד" וחיה מתחת לראדר השלטוני, בלי רישומים רשמיים כמו תעודות לידה, בלי רפואה קונבנציונלית וחיסונים, בלי תשלומי מיסים, תקופה מסויימת גם בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי לשלוח את הילדים לבית הספר. אבי המשפחה ג'יין, ברמות גוברות והולכות של פרנויה, מבודד את משפחתו מהציבור ומהקהילה, ומתכונן לאפוקליפסה שתיפול על העולם - מארגן לעצמו מלאי של דלק, כסף במטבעות כסף ולא בשטרות או חשבון בנק, אספקת מים וחשמל, שימורי מזון שהם מכינים בבית לקראת סוף העולם, וכל מה שיעזור להם לא להסתמך על הממשלה ולא על הקהילה הקרובה. פיי, אם המשפחה, מסייעת בידו, היא מכינה צמחי מרפא, בהמשך לומדת להיות מיילדת, מרפאה בשמנים אתריים ובהומיאופתיה. טארה הבת הצעירה מאמינה להם, למרות שגם בזמן אמת היא מרגישה בחלק מהסתירות בתכנונים השונים. הסיפור שלה נקרא "משכילה" כי בסופו של דבר היא מורדת בחינוך שלהם, משלימה לימודים פורמליים ומקבלת דוקטורט בהיסטוריה. אני חושבת שתחום הלימוד שבחרה לעצמה הוא חשוב, והוא גם משפיע על הדרך שבה הספר נכתב.

אני מניחה שרוב הקוראים את הסקירה הזאת יקראו גם את שאר הסקירות באתר, וכבר הצטברו כמה וכמה, ולכן אני אתייחס לדברים שכבר נכתבו ונאמרו לפני. ראיתי שעושים השוואה לספר "טירת הזכוכית" של ג'נט וולס, וזו אכן אסוציאציה שעולה מיד כשרואים את תקציר הספר, עוד לפני שפותחים אותו אפילו. יש קווי דימיון ושוני בין הספרים, אבל זה טוב שהאסוציאציה עולה. כשקוראים על משפחת וסטאובר עולה מיד המחשבה על פונדנמנטליזם דתי והרוע שהוא גורם, משום שהם מורמונים והצידוק למעשים שלהם כמו אמונה בריפוי האל בלי עזרה חיצונית של רופאים או איסור השתתפות בחוג ריקוד או לבישת בגדים צמודים נובע ממניעים דתיים. אבל הכותרות כאן מבלבלות, השכנים שג'ין כעס עליהם שהם "סוכנים של הממשלה" היו מורמונים, הקולג' שטארה לא הורשתה ללכת אליו היה מורמוני, הסבא והסבתא שהשאירו אליהם קשר רופף עד לא קיים כי הם נקיים מדי וחובבי בגדים מדי, היו מורמונים. לכן הדימיון ל"טירת הזכוכית" חשוב, כי משפחה וולס הזניחה את הילדים מאנכריזם והיפיות, ולא מצידוקים דתיים. גם הכותרת של "חינוך ביתי" היא לא כותרת נכונה. יש סוגים רבים של חינוך ביתי, טארה לא חוותה אף אחד מהם, למרות שההורים ניסו להעמיד פנים כאילו כן. הם הוציאו את הילדים מבית הספר כחלק מהירידה מהראדר הממשלתי והפרנויה הכוללת, לא כדי לתת להם השכלה הראויה בעיניהם. טארה מאמינה שאביה סבל מהפרעה דו קוטבית, ומכאן כל ההתנהגויות שלו, אבל אין לה הוכחה לזה. ברור שלא היה בריא בנפשו, ושלא טופל אבל גם פגיעה נפשית היא לא צידוק להתעללות הורית.

"טירת הזכוכית" היא פנטזיה, בית חלומות שאף פעם לא יבנה אבל חולמים עליו כי הוא יתן לילדים מקום טוב יותר מהמציאות העגומה. ג'ין וסטאובר חולם על מבצר מגן לילדים שלו, בהרים או איפה שלא יהיה, שבו הם יהיו מוגנים ושבעים בעוד כל העולם גווע ברעב ובכאוס. בשני המקרים העולם שנמצא בראש של אבי המשפחה שונה מאוד מעולם המציאות, אבל הדימיון פורץ את גבולות האדם ומשפיע בצורה עמוקה והרסנית על כל מי שבסביבה. בסקירות אחרות דיברו על חזרתיות באירועים המסופרים בספר, ובעיני זה לא רק שלא מיותר, אלא גם חשוב להבנה של המערבולת הטובענית שטארה גדלה בתוכה. שוב ושוב הוגשו לה "כרטיסי יציאה" מהמציאות העגומה שהיא גדלה בה, ודרכים להגיע למקום אחר, אבל המלכודת נמצאת בתוך הראש שלה, בדברים שנאמרו לה שוב ושוב עד שהפכו לחלק ממנה. אנחנו רוצים "סיפור סינדרלה" שבו היא יצאה, הצליחה, וחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל טארה חוזרת ונופלת עוד פעם ועוד פעם, צמאה להכרה של ההורים ולהוכחה שהם אוהבים אותה כמו שהיא, בלי תנאים.

טארה וסטאובר חוזרת לאירועים משמעותיים בחייה ובוחנת אותם שוב ושוב, מזוויות בחינה רבות. היא התקשרה, ושאלה ותחקרה כדי להשיג תמונה שלמה של מאורעות. אבל כמו שאין לה תאריך לידה מוגדר כי מי רשם ומי זוכר, כך גם אירועים מכוננים אחרים בחיי המשפחה. היתה תאונת דרכים שבה אחיה נרדם על ההגה, אמא שלה קיבלה פגיעת ראש וכל שאר בני המשפחה נפגעו, היה אירוע אחר שבו הרגל של אח שלה קיבלה כוויות קשות מאוד. טארה לא מאמינה לזכרונות של עצמה, גם כי היא היתה מאוד צעירה, גם כי אלה דברים שקשה מאוד להאמין בהם, אבל גם כי זאת המציאות שלתוכה התבגרה - אנשים שמשנים את הסיפור שוב ושוב ומשכנעים אותה שדברים לא קרו, שהיא מדמיינת. קוראים לזה "גזלייטינג" וזה מופיע פעמים רבות כחלק מהתעללות. וטארה, צריך לזכור, היא היסטוריונית, היא רוצה לדעת מה באמת קרה. והיא גם רוצה להאמין שאבא שלה הוא אב תומך ומגן, אחד שיישא את הבן שלו עם כוויה קשה ברגל לפחות הביתה, אם לא הישר לבית חולים, ולא יגרום לכך שילדה בת עשר תצטרך לטפל בו.

הצורך הבסיסי הזה, לקבל אימות שמי שהביא אותך לעולם רוצה בטובתך, הוא משאת נפש של טארה, והוא לא בא על סיפוקו. לכן הספר. לא חייבים לקרוא, התיאורים קשים, יש שם אח מתעלל והורים שעוצמים עין וחוזרים ומבקשים "עדויות". אבל מי שבוחר לקרוא - זה הספר, זה הסיפור שלה. עם החזרתיות, עם התחקור הבלתי נלאה של אירועים והערות שוליים של תובנות בדיעבד. הקורא רואה את המציאות וחוזר ושואל "כבר יצאת משם, למה חזרת", אבל זה קורא שגדל במציאות בריאה, שיש לו בוחן מציאות בריא, ושמקבל את אותות האזהרה בדיעבד של הכותבת. המסלול המפותל, העקלקל, המחפש אישור ואהבה במקומות שאינם קיימים הם לב המציאות שהביאה את "משכילה" לדפוס. וכשקוראים, לפחות בפעם הראשונה, יש להאמין לה.

בחזרה לקריאת הקיץ של ברנרד מלמוד. הסיפור מדבר על החשיבות של ההערכה החברתית בדרך וכתנאי מקדים לרכישת השכלה. לטארה ההערכה החברתית זאת, במעגל החשוב ביותר בחייה, לא קיימת. הגישור בין עולמם של הוריה לעולם החדש שבנתה לה בדי עמל אינו אפשרי, ולכן היא בחרה בנתק. וההשכלה, עם כל התארים והתעודות והעושר הרוחני שנוסף לחייה, אינה נותנת לה את הצורך הבסיסי ביותר במדרג הצרכים שלה.

זהו סיפורה האוטוביוגרפי של דר׳ טארה ווסטאובר, בת למשפחה מורמונית אדוקה וקיצונית במיוחד, שהתגוררה באיידהו ונשלטה שלטון ללא מיצרים על ידי אביה, אדם אכזר, אדוק ביותר ולא ממש שפוי, שמתכונן כל חייו להישרדות בני המשפחה כשיגיע מועד ״אחרית הימים״. זהו אדם שגידל את ילדיו הרבים במחסור מתמיד וסירב לשלוח אותם לבתי ספר ובמקום זה העדיף חינוך ביתי עלוב ברמה של כיתה נמוכה בבית ספר יסודי.

יחסו של האב הדומיננטי לכל גורם ממשלתי היה פאראנואידי במובהק והוא לא הסכים לקיים שום קשר עם הממסד, לרבות לא לרשום את רוב ילדיו בלידתם ולקבל תעודת לידה, משל כאילו הם לא היו קיימים... גם קבלת טיפול אצל כל מי שקשור בממסד הרפואי היה מחוץ לתחום עבורם.

אם המשפחה, שהייתה כנועה כמקובל במשפחות מהסוג הזה, שימשה כמיילדת של בני המשפחה והסביבה הקרובה ומאחר שהמשפחה נמנעה בכל מחיר מקבלת טיפולים רפואיים, האם הייתה רוקחת כל מיני משחות ושמנים מסוגים שונים בהם היא בחרה לפי סוג המחלה.
רוב ילדי המשפחה יצאו ״שרוטים״ משיטת הגידול הזו ובמיוחד אח אחד בשם שון שהיה נוהג להתעלל בטארה ובאחים נוספים ולהטיל עליהם אימה, תוך התעלמות ואף הסכמה שבשתיקה מצד האב וגם האם.

כל החלק הראשון של הספר מוקדש בהרחבה ובפרטי פרטים לתיאור ילדותה העשוקה והאומללה של טארה ובני משפחתה. החלק הזה לטעמי היה זקוק לעורך קשוח יותר וניתן היה לקצרו מבלי לפגוע בערכו הספרותי.

הספר מקבל תנופה ונהיה מרתק במיוחד כשמגיע החלק בו טארה עוזבת את ביתה ויוצאת לעולם הגדול כדי לרכוש השכלה גבוהה בניגוד לדעתם של רוב בני משפחתה שתפסו אותה כמין עוף מוזר במקרה הטוב וכזו שהשטן השתלט עליה במקרה הרע. ככל שעובר הזמן וטארה מתקדמת בלימודיה, תוך קבלת מלגות למוסדות לימוד מפוארים כמו קיימברידג׳, גדל הפער בינה לבין בני משפחתה ובמיוחד בינה לבין אביה ואחיה שון, ומתקיים מתח מתמיד בין חייה העכשוויים הכוללים תפיסות, ידע ותובנות על העולם הגדול בעבר ובהווה, לבין חייה הקודמים ובני משפחתה שאיננה מסוגלת לנתק עצמה מהם רגשית.

זהו מסוג הספרים המטלטלים והמרשימים שמהדהדים לך בראש, שמספרים סיפור חיים יוצא דופן ומלא השראה ומהבחינה הזו הספר הזה ראוי לכל הסופרלטיבים שהרעיפו עליו בעולם עם יציאתו לאור.
למרות ההערה שלי לגבי אורכו של החלק הראשון אינני יכול לתת לספר הזה פחות מחמישה כוכבים מנצנצים.

טארה גדלה כבת זקונים במשפחה דתית אי שם באיידהו.
אבא שלה לא מאמין בבתי ספר וברופאים ובממסד, אלא רק באלוהים, ולימים היא תגלה שהוא לא ממש בריא בנפשו.
אמא שלה מטפלת בצמחי מרפא וגם מיילדת, ובאופן כללי נתונה להשפעתו הכוחנית של האב, וגם לא עומדת מול האלימות של הבן הגדול שלה.
אבל טארה מצליחה להיחלץ משם, ולומדת מרחוק על המחיר שהיא ואחיה שילמו ומשלמים. מול עצמם, מול ההורים ומול החברה.
העובדה שזהו סיפור אמיתי רק מעצימה את התסכול נוכח המחשבה שבטח גם היום מתרחשים סיפורים כאלה הרחק מעיני הרשויות.

סיפור חזק מאוד שכתוב מצוין בלי התייפייפות ועם המון הערכה ליכולת ההחלמה של הגוף, ויכולת ההתעלמות של המיינד ממה שלא רוצים לדעת או להתמודד.