בשיעור אנגלית בכיתה ט' למדנו סיפור קצר של ברנרד מלמוד שנקרא "A summer's reading" מסופר בו על נער שנושר מבית הספר אבל מרשים את השכן שלו, ובעקבות כך את כל הסביבה, ברשימה של מאה ספרים שהוא מתכנן לקרוא בקיץ. המורה עדינה נכנסה לכיתה וכדרכה פתחה את הדיון בצורה דרמטית עם ערימת ספרים כבדים שהכניסה לכיתה ושאלה מה מתוך זה מתאים לקיץ. ובכן, לא קוראים כבד בקיץ, ואכן גם הסיפור המקורי מסתיים בהתחלת קריאה ביום הראשון של הסתו. לא בקיץ.
התלבטתי קצת בחנות כשראיתי את הספר הזה. קיבלתי שובר לקניית ספרים, ורציתי ספר לחופשה, וזה הספר שתפס לי את העין, למרות שברור כבר מהכריכה האחורית שזה לא ספר מתאים לחופשה. הוא לא מספיק קליל, אין לו את הווייבים של קריאה נכונה, הוא לא יתאים ליד הבריכה או במצפה מול נוף יפה. אבל זה היה חזק ממני ולכן גם קניתי וגם לקחתי אותו איתי. התברר בפועל שקשה לקרוא, אבל פחות בגלל הספר עצמו ויותר בגלל שכל הזמן הבת שלי והחתן שלי התחרו על הספר הזה, כך שכל פעם מצאתי מישהו אחר שקוע בקריאה שלו. ככה זה כשספר תופס את העין. בסופו של דבר הגענו הביתה אחרי החופשה ואחרי שלוש שעות נהיגה, ואני פרשתי לנוח עם הספר ביד. סיימתי אותו ומיד התחלתי מהתחלה, משום שיש דברים בהתחלה, בתיאור הילדות המוקדמת של הכותבת, שאפשר להבין רק אחרי שיש תמונה מלאה של הדברים שקרו מאוחר יותר. בנוסף, יש שם הרבה שמות, ולוקח זמן לסדר את כל ה"אחי" הזה לכלל תמונה הגיונית של מי בטובים ומי ברעים.
משכילה הוא סיפור אוטוביוגרפי של הכותבת על ילדות ונערות באיידהו בתור הבת השביעית והצעירה במשפחה שירדה "מחוץ לגריד" וחיה מתחת לראדר השלטוני, בלי רישומים רשמיים כמו תעודות לידה, בלי רפואה קונבנציונלית וחיסונים, בלי תשלומי מיסים, תקופה מסויימת גם בלי טלפון, בלי טלוויזיה, בלי לשלוח את הילדים לבית הספר. אבי המשפחה ג'יין, ברמות גוברות והולכות של פרנויה, מבודד את משפחתו מהציבור ומהקהילה, ומתכונן לאפוקליפסה שתיפול על העולם - מארגן לעצמו מלאי של דלק, כסף במטבעות כסף ולא בשטרות או חשבון בנק, אספקת מים וחשמל, שימורי מזון שהם מכינים בבית לקראת סוף העולם, וכל מה שיעזור להם לא להסתמך על הממשלה ולא על הקהילה הקרובה. פיי, אם המשפחה, מסייעת בידו, היא מכינה צמחי מרפא, בהמשך לומדת להיות מיילדת, מרפאה בשמנים אתריים ובהומיאופתיה. טארה הבת הצעירה מאמינה להם, למרות שגם בזמן אמת היא מרגישה בחלק מהסתירות בתכנונים השונים. הסיפור שלה נקרא "משכילה" כי בסופו של דבר היא מורדת בחינוך שלהם, משלימה לימודים פורמליים ומקבלת דוקטורט בהיסטוריה. אני חושבת שתחום הלימוד שבחרה לעצמה הוא חשוב, והוא גם משפיע על הדרך שבה הספר נכתב.
אני מניחה שרוב הקוראים את הסקירה הזאת יקראו גם את שאר הסקירות באתר, וכבר הצטברו כמה וכמה, ולכן אני אתייחס לדברים שכבר נכתבו ונאמרו לפני. ראיתי שעושים השוואה לספר "טירת הזכוכית" של ג'נט וולס, וזו אכן אסוציאציה שעולה מיד כשרואים את תקציר הספר, עוד לפני שפותחים אותו אפילו. יש קווי דימיון ושוני בין הספרים, אבל זה טוב שהאסוציאציה עולה. כשקוראים על משפחת וסטאובר עולה מיד המחשבה על פונדנמנטליזם דתי והרוע שהוא גורם, משום שהם מורמונים והצידוק למעשים שלהם כמו אמונה בריפוי האל בלי עזרה חיצונית של רופאים או איסור השתתפות בחוג ריקוד או לבישת בגדים צמודים נובע ממניעים דתיים. אבל הכותרות כאן מבלבלות, השכנים שג'ין כעס עליהם שהם "סוכנים של הממשלה" היו מורמונים, הקולג' שטארה לא הורשתה ללכת אליו היה מורמוני, הסבא והסבתא שהשאירו אליהם קשר רופף עד לא קיים כי הם נקיים מדי וחובבי בגדים מדי, היו מורמונים. לכן הדימיון ל"טירת הזכוכית" חשוב, כי משפחה וולס הזניחה את הילדים מאנכריזם והיפיות, ולא מצידוקים דתיים. גם הכותרת של "חינוך ביתי" היא לא כותרת נכונה. יש סוגים רבים של חינוך ביתי, טארה לא חוותה אף אחד מהם, למרות שההורים ניסו להעמיד פנים כאילו כן. הם הוציאו את הילדים מבית הספר כחלק מהירידה מהראדר הממשלתי והפרנויה הכוללת, לא כדי לתת להם השכלה הראויה בעיניהם. טארה מאמינה שאביה סבל מהפרעה דו קוטבית, ומכאן כל ההתנהגויות שלו, אבל אין לה הוכחה לזה. ברור שלא היה בריא בנפשו, ושלא טופל אבל גם פגיעה נפשית היא לא צידוק להתעללות הורית.
"טירת הזכוכית" היא פנטזיה, בית חלומות שאף פעם לא יבנה אבל חולמים עליו כי הוא יתן לילדים מקום טוב יותר מהמציאות העגומה. ג'ין וסטאובר חולם על מבצר מגן לילדים שלו, בהרים או איפה שלא יהיה, שבו הם יהיו מוגנים ושבעים בעוד כל העולם גווע ברעב ובכאוס. בשני המקרים העולם שנמצא בראש של אבי המשפחה שונה מאוד מעולם המציאות, אבל הדימיון פורץ את גבולות האדם ומשפיע בצורה עמוקה והרסנית על כל מי שבסביבה. בסקירות אחרות דיברו על חזרתיות באירועים המסופרים בספר, ובעיני זה לא רק שלא מיותר, אלא גם חשוב להבנה של המערבולת הטובענית שטארה גדלה בתוכה. שוב ושוב הוגשו לה "כרטיסי יציאה" מהמציאות העגומה שהיא גדלה בה, ודרכים להגיע למקום אחר, אבל המלכודת נמצאת בתוך הראש שלה, בדברים שנאמרו לה שוב ושוב עד שהפכו לחלק ממנה. אנחנו רוצים "סיפור סינדרלה" שבו היא יצאה, הצליחה, וחיה באושר ועושר עד עצם היום הזה. אבל טארה חוזרת ונופלת עוד פעם ועוד פעם, צמאה להכרה של ההורים ולהוכחה שהם אוהבים אותה כמו שהיא, בלי תנאים.
טארה וסטאובר חוזרת לאירועים משמעותיים בחייה ובוחנת אותם שוב ושוב, מזוויות בחינה רבות. היא התקשרה, ושאלה ותחקרה כדי להשיג תמונה שלמה של מאורעות. אבל כמו שאין לה תאריך לידה מוגדר כי מי רשם ומי זוכר, כך גם אירועים מכוננים אחרים בחיי המשפחה. היתה תאונת דרכים שבה אחיה נרדם על ההגה, אמא שלה קיבלה פגיעת ראש וכל שאר בני המשפחה נפגעו, היה אירוע אחר שבו הרגל של אח שלה קיבלה כוויות קשות מאוד. טארה לא מאמינה לזכרונות של עצמה, גם כי היא היתה מאוד צעירה, גם כי אלה דברים שקשה מאוד להאמין בהם, אבל גם כי זאת המציאות שלתוכה התבגרה - אנשים שמשנים את הסיפור שוב ושוב ומשכנעים אותה שדברים לא קרו, שהיא מדמיינת. קוראים לזה "גזלייטינג" וזה מופיע פעמים רבות כחלק מהתעללות. וטארה, צריך לזכור, היא היסטוריונית, היא רוצה לדעת מה באמת קרה. והיא גם רוצה להאמין שאבא שלה הוא אב תומך ומגן, אחד שיישא את הבן שלו עם כוויה קשה ברגל לפחות הביתה, אם לא הישר לבית חולים, ולא יגרום לכך שילדה בת עשר תצטרך לטפל בו.
הצורך הבסיסי הזה, לקבל אימות שמי שהביא אותך לעולם רוצה בטובתך, הוא משאת נפש של טארה, והוא לא בא על סיפוקו. לכן הספר. לא חייבים לקרוא, התיאורים קשים, יש שם אח מתעלל והורים שעוצמים עין וחוזרים ומבקשים "עדויות". אבל מי שבוחר לקרוא - זה הספר, זה הסיפור שלה. עם החזרתיות, עם התחקור הבלתי נלאה של אירועים והערות שוליים של תובנות בדיעבד. הקורא רואה את המציאות וחוזר ושואל "כבר יצאת משם, למה חזרת", אבל זה קורא שגדל במציאות בריאה, שיש לו בוחן מציאות בריא, ושמקבל את אותות האזהרה בדיעבד של הכותבת. המסלול המפותל, העקלקל, המחפש אישור ואהבה במקומות שאינם קיימים הם לב המציאות שהביאה את "משכילה" לדפוס. וכשקוראים, לפחות בפעם הראשונה, יש להאמין לה.
בחזרה לקריאת הקיץ של ברנרד מלמוד. הסיפור מדבר על החשיבות של ההערכה החברתית בדרך וכתנאי מקדים לרכישת השכלה. לטארה ההערכה החברתית זאת, במעגל החשוב ביותר בחייה, לא קיימת. הגישור בין עולמם של הוריה לעולם החדש שבנתה לה בדי עמל אינו אפשרי, ולכן היא בחרה בנתק. וההשכלה, עם כל התארים והתעודות והעושר הרוחני שנוסף לחייה, אינה נותנת לה את הצורך הבסיסי ביותר במדרג הצרכים שלה.
